[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







לורה טל מיילס
/
בצל העבדות

פרק א'
"ברגע שתהיה לי אפשרות לברוח מצל מלתעותיך אני אעשה זאת ללא
היסוס, ואשאיר לך חמישה ילדים לגדל, ואז, הו אז אדוני, אתה
תעריך את  אשתך".
"לא תהיה לך שום אפשרות לברוח וגם אם כן, לאן תלכי ומה תעשי?
מי יקבל כלב צולע? אני יכול לשאת לעצמי אשה חזקה וצעירה שתטפל
בבנים שלי ובי."
השתיקה. ידעתי שזה נכון, מי ישתמש בי? במה אני כבר מסוגלת
להועיל? שחורה מעיירה קטנה, שמילדותה ידעה כי היא חיה כדי לשרת
את בעלה ואת בניו ותו לא. לה אין חיים משל עצמה או הזכות
להשמיע את קולה ודעתה. צייתנית - כי רק כך הם אוהבים אותנו,
שקטות וכנועות. "כן אדוני, מה אדוני, למה אדוני - הו לא, גם זה
אסור, בלי "למה..." זה לא עושה לגברים שלנו טוב. וכך, בגיל 47,
בשנת 1950 באמריקה, אני ניצבת לבדי, לבדי. ארורים הוריי
שמכרוני לאדם זה וכל זאת עבור מעט כסף שבוודאי לא "ישאיר אותם
מעל המים" לזמן רב, אבל לשניהם זה הספיק וזה העיקר, לא? מרגישה
נבגדת בעולם מנוכר. גם ילדיי לא התייצבו מאחוריי, כולם פחדו
משלטונו האימתני של אביהם, מהמכות האיומות שלו שהצרחות שהתלוו
אליהן גרמו לי, ובטח לשאר השכונה, לחשוב שהילד מת. אך הגורם
העיקרי שילדיי לא התייצבו לצידי הוא, למרבה האכזבה והדאגה,
שהילדים ראו בו מודל לחיקוי, דמות נערצת, מעין תבנית של שלמות
שכל אחד מייחל להגשימה. לעזאזל עם בעלי המנוול, הוא גרם לחמשת
בניי לחשוב שוויסקי, נשים - המון נשים - ומשחקי קלפים הם המפתח
להצלחה, להשגת מעמד נכבד, לעושר ולהמון אושר. הם כנראה, אין לי
מושג איך, לא ראו שכל הדברים הזולים שאביהם אהב רק רוקנו את
כיסיו מכסף, גרמו לו לחזור הביתה שיכור ומסריח, כשהוא כושל
ברחובות ומשתטה. אלוהים אדירים, הבושות שהוא עולל לי בשכונה.
"תשמרי על בעלך," "ארלין, קצת שקט, אף אחד לא צריך לסבול אותך
ואת בעלך," וזו ההתחלה השחורה. בעלי תחילה, ואז ילדיי. התחלתי
לחסוך כסף שהרווחתי בעבודות משק הבית שביצעתי ולהחביאו, כי לא
היתה אגורה שחוקה אחת שהם לא הניחו את ידם עליה. טוב, הם הרי
לא זקוקים ללחם כשהם שיכורים, אני בטוחה שאז הם מדמיינים שיש
להם הכל, אבל היי, גם הפיכחים צריכים לחיות ממשהו.



"אמא, אמא."
"מה ג'ק?" אל-אלוהים מה עכשיו קרה?
"ראית את השכנה החדשה?" הוא שאל בקול מלא התרגשות. לא בטוח שזו
הייתה שאלה שמכוונת אליי, כך לפחות הרגשתי, כשרציתי לענות, הוא
ביטל אותי בהינף יד."לא, לא, את לא מבינה אמא היא תגור פה למשך
זמן ארוך, כך לפחות היא אמרה, עד שתלד והילד יהיה חזק מספיק
כדי לעבור מכאן. הלוואי שהוא לעולם לא יגדל." את המשפט האחרון
הוא אמר לעצמו יותר מאשר לי. הבחנתי שהראש שלו במקום אחר ולא
הבנתי ממה כל ההתרגשות, אבל נו מילא, זה הרי הילד שלו .

"חזרתי, המלך כאן!" הוא הכריז בקולי קולות. הפנים שלי התעצבו,
הייתי מתבוננת בעצמי בראי וחושבת. כל פעם שהוא פה ישנו רצון
בתוכי שרוצה לבעוט ולצרוח בקולי קולות, שיביסו את אלו שלו, אז
מה? אז מה אם חזרת? למי זה הועיל או יועיל. חזרת עם כסף, אוכל,
בגדים, או מחטים שאני מתחננת לקבל? למה לא?! כן, שמעת אותי טוב
אמרתי  
ל-מ-ה. אך יחד עם רצון זה יש בי הדחף להיעלם, להתחבא בין
הסירים, להעלם בין הקירות ,שהטפטים עליהם התקלפו,להגיש את
האוכל ללא מילים וללא השפלות. להעביר את הערב בשלום, לשוחח
איתו גם אם אני יודעת שרגע לפני הוא בזבז את מעט הכסף על
בירות, משחקי קלפים ונשים. הפה שממנו יוצאות המילים שתה
אלכוהול, צעק ודיבר עם יתר חבריו "המוצלחים" ולאחר מכן גם
ביקש, "לולה, מולי, שמולי או כל נקבה אחרת, בואי לאבא'לה
מותק". אויש אלוהים, אני אפילו מריחה אותן. אני בטוחה בזה שהוא
יודע שאני יודעת, מרגישה ואפילו, גם אם קשה לי לומר את זה,
מתעצבת. אני לא מאמינה שאני מתעצבת כשאני רואה אותו, הרי זה מה
שאני רוצה - שידכא את כל היצרים שלו עם מישהי אחרת, רק לא
איתי, סבלתי מספיק. איפשהו במעמקי לבי זה כואב, לא מאמינה שאני
מסוגלת לכאוב כשזוהי שגרה שאוטמת את לבי.
בעודו מכריז על הגעתו, החלו יורדים מהקומה השנייה כל ילדיו.
"אבא", צרחו כולם בלהקה, כאילו הוא מלך אמיתי. מנשקים אותו
וג'וני, בנו הקטן, אפילו חיבק. ג'וני הביא לו בקבוק בירה זול.
עזוב ג'וני, חשבתי לעצמי, "המלך" שתה כרגע ומלא את קיבתו
באינספור בקבוקים כאלה. הוא שתה, למרות שעוד אחד אף פעם לא
מזיק, או מועיל. קיבתו אכן החלה מקבלת את צורתה של חבית הבירה
אמנם זה לא מנע בעדו לבקש את הארוחה, "לבקש", אני לא חושבת
שהייתה קיימת מילה כזו בלקסיקון שלו אם בכלל היה אחד כזה.
עשיתי את הדבר שאני הכי טובה בו, לשרת את בעלי האהוב. "קציצות
ירק, עוף ואורז", קרא בקול, ארוחת מלכים עבור מצבנו הכלכלי
והרעוע, טוב ששתלתי ירקות בגינה.
זה ישתיק אותו לזמן מה, אם כי הרעשים הנלווים לאכילתו גורמים
לי לחשוב שאולי עדיף לשמוע אותו מדבר על השטויות הרגילות שלו.
היו תקופות שלא היה בבית בכלל אוכל, גם לא את הירקות הדלים
שברשותנו כעת, גם לא עוף רזה שמספר עצמותיו עלו על הבשר שהיה
עליהן. אז הוא לא זכר שהמצב הזה הוא בגלל הטיפשות שלו, וגם אם
כן זה לא ממש עניין אותו, מבחינתו אני תמיד אשמה, גם החגורה לא
ממש התעניינה ושפטה בנושא, היא פשוט עשתה מה שהורו לה.
"ילדים, אם יש דבר שאמכם יודעת לעשות..." הוא התחיל להיחנק כי
דבר בזמן שבלס את האוכל, הוא הכה על חזו, אמן שתיחנק, ניצל.
"...אם יש דבר הרי שזה בישול, למרות שטעמתי דברים טעימים מזה".
הו אלוהים, איזו מחמאה, כנראה שאתה ממש שיכור אם הצלחת לחלץ
מפיך דבר טוב גם אם בסוף השארת אחריך מעט ארס, אבל טוב, אני
רגילה. לפחות אני טובה בשני דברים - להגיש אוכל ולהכין אותו.
הוא סיים לאכול עלה למעלה וישן עד הבוקר. הוי אלוהים, עכשיו
להתחיל לנקות את כל המטבח. דרק, ג'ו... אתם יכולים לעזור לי?
כנראה שלא.


"גו', איך השגת את הכינים הגדולות הללו? אויש, אתה מוכשר
במציאת צרות עבור אמך".
"אמא," הוא החל מתייפח, "את מכאיבה לי... אינך יכולה להיות
עדינה יותר איתי?"
"מכאיבה?" זה מצחיק, חשבה בלבה, כאב? מה אתה בכלל יודע על כאב?
הלוואי שהכאב היחיד שהייתי מרגישה אי-פעם היה בזמן מציאת
וסילוק הכינים. לא הנחתי להתייפחויות החוזרות ונשנות להניח
לידיי להפסיק את מלאכתן.
"ג'ו, אילו היית זהיר יותר לא היית נדבק בזה. אני יודעת שזה
טבעי, ולא, העיניים העצובות לא משטות בי, יכולת להיזהר יותר,
לא כל יום אני אסרוק ואבצע את המלאכה הארורה הזו בסבך שערותיך.
אני חושבת שבפעמים הבאות אתה תיאלץ להיכנע לגן החיות הזה ואולי
אפילו להתחיל לטפח אותו, כי לי נמאס מהשגרה המאוסה..." בעודי
מתאוננת על מר גורלי שב "הגבר, הבוס, המלך..." וכל שאר
הכינויים שאינם ראויים לו, אך בטוחני ששמיעתם מן הנשים הזולות
שלו מדי יום ביומו גרמו לו לחשוב שהוא אכן כזה.
"ארלין," הוא פנה לעברי, "מה את עושה לילד?!" זו לא הייתה
שאלה, אלא הבעת זעזוע לא מובנת. "ג'ו, קום על רגליך נערי, מדוע
אתה יושב לצד אמך בעוד שצרחות של ילדה קטנה נשמעות מפיך?"
"אני פולה מראשו כינים," השבתי בטון רגוע, ניסיתי לשכנעו בהבעת
פניי שזהו הדבר הטוב בשביל בנו, אינני מזיקה לו, ובמחשבה
שנייה, מדוע שאזיק לו? אמנם הוא סורר כאביו, אך אין בראשי
מחשבה עגומה מעין זו. אני לא מבינה מדוע הוא נקט גישה זו בזמן
שמעודי לא התמרדתי או הראיתי על כוונות זדוניות כלפיו או כלפי
הילדים.
"אשה, עזבי את ילדי, הניחי לו." כך הורה לי ולבנו הורה בשנית
לקום. כך בשניות אני הנחתי לג'ו. וג'ו, על פניו של המסכן הייתה
הבעה כעוסה ועם זאת כאובה. אביו הסתלק למטבח. ג'ו, נותר בסמוך
אליי, אך לא משום שתמך בי או רצה לומר לי משהו, לא, זה היה
משהו אחר לגמרי שאני הבנתי אותו. ג'ו חש כי אכזב את אביו, הוא
התנהג כמו "ילדה קטנה". זה היה מגוחך, אבל בקרב ג'ו היו רגשות
פחד. הוא ואחיו תמיד פחדו לומר דבר או לעשות מעשה שלא יתאים
לתבניתו של קארל, לתבנית המגושמת. כך יצא שהם לא חשבו בעד
עצמם, הם לא היו עצמאיים, לא היו להם דעות משלהם או תחביבים.
כל דבר שעשו היה ניסיון של שחזור לא מוצלח של אביהם. כן, אני
יודעת, הנשים, משחקי הקלפים והנשים שלהם לא מצביעים על ביטחון
עצמי וחופש? ובכן אני חושבת שלא. למעשה זה התגבש בתוכי בזמן
האחרון. מכעס עליהם זה התגבש להבנה. תהיתי לעצמי האם הם נהנים
מהנשים, מהקלפים והשתייה כמו אביהם או סובלים. זה מציק לי.
נכפה עליהם דבר אך בעקיפין. זה כואב שאת מאבדת בנים כך במובן
כלשהו. נורא מכך וכואב אף יותר, הם איבדו אותי, במובן כלשהו.
אני מרגישה שעם רגשות הכעס וההבנה אני מלאה בדבר מכוער שאני לא
חושבת שאמא מסוגלת להכיל בתוכה כלפי בניה, שנאה. רק לחשוב על
כך גורם בי רגשי דחייה כלפי עצמי. היש אמא שתשנא את בניה? שלא
תרצה לקרב אותם אל חיקה, שלא תאמר להם מילות חיבה, חום אימהי?!
אני חושבת שאני גרועה מבעלי. זוהי האמת המרה, ההשתקפות של קארל
בהם, החותם שהוא הטביע בהם גרמו לי לחשוב עליהם כעל חלשים,
מסכנים שאין להאשים, אך הראש הורה ללב לשתוק. ארלין, הרי הם
גנבו לך את כל התכשיטים שהיו לך, שניים ולא שווי ערך במיוחד,
אך הזיכרון היחיד שלי מהחיים שהיו לי בצל הוריי, לא טובים כ"כ
אך בהחלט טובים יותר מאלה. הם שיקרו בנוגע לכך, שבועות חיפשתי
ובכיתי והם נשבעו שזה לא הם ואני האמנתי עד ששיחה תמימה ביניהם
מבלי שידעו כי אני מאחוריהם הבהירה לי. גם המכות שנתנו לי כאשר
לא רציתי לגלות להם את מקום הימצאו של הכסף שבמשך זמן רב
החבאתי גרמו לי לפתח רגשות דחייה מהם. הזונות שהיו מציעים
לאביהם, האופן בו התעלמו ממני, קיללו, הטיחו מילים, שאגב היו
האמת השלמה והמכוערת, וחפצים נכללו ברשימת הדברים שהוטחו
לעברי. הם הצדיקו את אביהם בכל דבר. כאשר הכה בי בכל דבר אפשרי
שהיה במטבח וגרם לצלקות מכוערות שנותרו על גופי, רק משום
שהכיתי את בנו לאחר שזה גנב תרנגולת. השתיקות, כל השתיקות
במהלך ההתעללות הנפשית והפיזית,הוא מכה ואני שותקת, הוא צורח
ואני כנועה. גם כאשר אנס אותי, התחננתי, קארל לא, עזוב אותי,
אני אתן לך כסף לנשים במסבאה רק לך ממני." הוא לא חדל. "מישהו
צריך לספק אותך, האמיני לי כי בכך אינני אלא עושה לך חסד."
החלטתי להיעלם בנבכי נשמתי, לחשוב על משהו אחר, אך גרוע מכך,
להעצים את שנאתי כלפיו וכלפי הילדים ש"ישנים" בחדרם, שומעים את
הצעקות ושותקים. למעשה היו פעמים רבות שדרק הטיח את זה בי, את
לא יותר מזונה סוג ב'. כשלאבא אין כסף לאישה אמיתית שתספק אותו
הוא בא אלייך מחמת הברירה. הוא אינו חושק בך ואינני מאשים
אותו. "נבל, רשע, שד משחת..." הם עקבו אחרי כל תנועה כדי שאם
תפגע בצורה כלשהי זכותם הם לא יבזבזו רגע קט וירוצו לזרועות
אביהם כי "האשה הרעה הזו מתנכלת לנו ורוצה ברעתנו".
גם כאשר ניקיתי הם היו מוצאים דרך כלשהי להרע לי ע"י שהיו
מלכלכים בלי סוף ומטיחים בפני אביהם כי הם גרים בדיר חזירים
ושהם "פוחדים ללקות במחלה עקב חוסר אחריותה." מתייפחת וכואבת
מנסה לשכנע את עצמי כי הם נתונים להשפעתו של השטן וכי הם עצמם
מסכנים כי תמיד הם נבחנים. מאוחר מדי. אני מתה בפנים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
וואלה, אחרי
שבוע רצוף של
כתיבת סלוגנים
כבר אין לי משהו
מצחיק לספר
לחברה.

אני ופרקליטיי
שוקלים הגשת
תביעה ייצוגית
נגדכם. זה ממכר!


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/8/07 18:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לורה טל מיילס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה