על כיסא עם חמישה מקלות,
נשען אחורה במין פיזור סמכות,
והרגלים מתחילות לעלות.
הסנוור המרטט מבעד לשברי הפלסטיק,
מתחיל לייגע ולהרגיש ששוב נפל עלייך אותו התיק.

המוח חודר אל תך עיגולים סמיכים.
והזמן כבר לא נחשב
כי אתה מזמן כבר לא נחשב.
זה רק אתה וההשלכות
שנראה לך, לא כמו לכולם,
לא יביאו לסיבות  אבדניות.

כשהרמת גבה והרהרת,
נזכרת בקסם שלמדת
באותו תקופה שדי חיבבת.
ואותם עיגולים נעלמו בשעתם.
כמו הסנוור הראשון שחלף מעל פניך
מהשמש היוקדת מהחלון אל עיניך.

רק תדע שאם נגעת  באותם מעלות,
זה לא אומר שבקצה יסגרו לך את הדלתות.
תן לכאב שבשכל לזרום,
ואל  תירא זה לא יוביל לך לשום משברון.

תביט תמיד מבעד לכתפיך ואכן תירא.
כי החבר הזה שמייבב,
לאותו עת ייקרא אויב.

אם נעקצת בלב מבלי לומר מילה
רק תדע שהיא אכן עזבה.
והמייבב חש אותה באותה דקה.

ניסית לנחם את עצמך,
אך ללא סיבה!
לך היא אמרה שכבר לא התחרטה.

כאן נכנעת ובצדק,
הכאב הוא  כתוצאה מהלחיצה על ההדק.
ידעת שדיבורך הם הרגשות  לב,
קיבלת הסבר שאין לך מה להתערב.


לעתיד למדת ומאז כבר לא נשענת.