הלכתי במהירות, טיפת זיעה מרירה ומלוחה זלגה לי על הצוואר. היה
זה יום חם, ובדיוק היום הייתי חייבת לצאת לקניות. לא יכולתי
לנסוע כי מיכאל לקח את המכונית, לכן נאלצתי ללכת ברגל מרחק לא
קטן ולחזור עם חמש - שש שקיות.
הייתי בדיוק ביציאה מהמרכז המסחרי כשראיתי אותו. הוא לא השתנה
בהרבה מאז התיכון, עדיין שרירי, בגדים מרושלים ופרצוף עגול,
ילדותי ובריוני. שמו היה תום, אני זוכרת אותו מצוין, הוא היה
כיתה מעליי ואהב מאוד להציק לי. ובכן, לא להציק. להציק הנה
מריבה של ילדים בני שש המוצאים שעשוע בסבלם של ילדים אחרים בני
גילם, הוא הטריד אותי.
העליתי בזיכרוני כמה מהמקרים הכואבים יותר, המטרידים יותר.
בכיתה י' הוא וכמה מחבריו תפסו אותי ליד המגרש בבית הספר,
והחלו לשחק בי כאילו הייתי כדור. נפלתי חמש פעמים לפחות אך
הדבר לא הטריד אותם, הם הרימו אותי בחזרה והמשיכו במשחקם החדש.

בכיתה י"א הוא מצא אותי לבד בשירותי הבנות והרטיב אותי לגמרי.
באותו יום לבשתי לבן, המבוכה גרמה לכך שברחתי הביתה ובזכותו
קיבלתי הרשמה על הברזה, בנוסף צעקות מהוריי על שברחתי מבית
הספר, לאף אחד לא היה אכפת שחליתי בדלקת גרון בגלל הקור
והעובדה שרוב בית הספר יכול היה לראות את החזה שלי ולגלות
שלבשתי אותו יום חוטיני.
בכיתה י"ב יכולתי לנשום לרווחה כי הוא סיים כבר ללמוד בבית
הספר שבו למדתי, כך לפחות חשבתי, אולם  ההצקות הרגילות, הפלות
בכל מיני מקומות, נגיעות פה ושם, חטיפת תיק, לא התקיימו, אך
ככל הנראה היה כתוב לי על המצח, "תטריד אותי, בבקשה". איזה סוף
שבוע אחד, כשחזר מהצבא, הייתי למטה עם הכלבה שלי. הוא הסתכל
עליי והחל להתקרב. אמרתי לו להתרחק, אך הוא לא שמע לי, כמובן,
מדוע שישמע?. הוא ניסה לגעת בשערי אך העפתי את ידו. הוא ניסה
לדבר אליי אולם קטלתי אותו באכזריות, שנים רבות סבלתי את
הטרדותיו, כעסתי בכל פעם שעלה במוחי, ובאותה עת כעסתי אף יותר.
לבסוף נמאס לו מלשוני האכזרית והפסיק לנסות להיות מנומס, הוא
נתן לי אגרוף בבטן, זה לא היה חזק מאוד אבל לא יכולתי לנשום
כמה שניות. הוא התקרב אליי, נוגע בי, ואינני יודעת מאיפה הכוח
הזה הגיע, ככל הנראה תמיד היה טמון בתוכי ולא ידעתי כי נמצא
שם. דחפתי אותו אחורה והוא נפל. לא היססתי ובעטתי בו.
אני זוכרת את כל זה כאילו זה היה אתמול ועברו מאז שלוש שנים.
לא רציתי לחזור על זה, אפילו לא במוחי, אבל זה היה שם, כל
המראות האלו גרמו לשתי דמעות קטנות ומלוחות לרדת על פניי. לא
רציתי שהוא יראה אותי, אבל הוא כבר ראה. התחלתי ללכת מהר בלי
להעיף את מבטי אחורה ולגלות שהוא בעצם מאחוריי ורודף אחרי.
חשבתי על זה, לא, אני לא אתן לו להשיג אותי. הלכתי יותר מהר.
הוא בטח רוצה לבקש סליחה, חשבתי. אבל אני לא אסלח לו. הבעה
כועסת התפשטה על פניי. לא, ממש לא! לא אתן לו! למה לי? אחרי כל
מה שעשה? כעסתי, אבל אז הוספתי במוחי, מה יכול היה לקרות אם
הוא לא יסכים לקבל את זה. דמיינתי במוחי שהוא מנסה שוב את מזלו
אבל אני לא אתן לו, דמיינתי את עצמי נותנת לו שוב בעיטה חזקה.
אולי הפעם אני אפגע במפשעה. חשבתי והשתעשעתי במחשבה. לא
הסתכלתי אחורה, לא רציתי לראות את הפנים שלו. אני ממילא עוד
מעט אראה כשהוא ישיג אותי. חשבתי, ולאחר מכן עלתה במוחי
המחשבה, מה היה עושה מיכאל אם הוא היה שומע על זה. דמיינתי את
מיכאל בא לעזרתי ונותן לו מכות, מגן עליי. אבל כמובן, הלא
מיכאל אדם פציפיסט, יפה נפש, נגד אלימות. הוא בטח יזמין משטרה
ויזהיר אותו שלא להתקרב אליי, זה בהנחה שלא ינסה לדבר אל
הרוחניות של הבריון, חשבתי. כן, זה מה שבטח יקרה. עדיין לא
הסתכלתי אחורה. חשבתי מה היה קורה אם הוא היה מחכה עד שאני
ומיכאל ניפרד יום אחד, לא רציתי שזה יקרה, אולם מה יקרה אם זה
באמת יקרה.
אולי הוא יחזור, חשבתי. אולי הוא שוב ינסה להציק לי והפעם אין
אף אחד שיתקשר למשטרה. אבל אני אהיה חזקה, לא? אני אוכל לנער
אותו מעליי בבעיטה, או אולי איזה אגרוף כמו שהוא נתן לי, רק
יותר חזק, הרבה יותר חזק, שיסבול. ראיתי אותו צועק לי בזמן
שאני בורחת שהוא יתנקם בי. ראיתי שהוא מחכה לי, ואני הולכת רק
בין הרבה אנשים, מפוחדת, לא מעזה להתמודד אתו. ראיתי את עצמי
מתחילה להיות פרנואידית, מפחדת מהצל של עצמה. לקחתי שיעורים
בהגנה עצמית. הייתי לבד כי פחדתי לתת לגברים להתקרב אליי בגלל
איזו פעם אחת שהוא התחפש למישהו וניסה לנקום בי, אבל הצלחתי
לברוח.
ואחרי כמה שנים הוא בא אליי ומבקש מחילה וסיפר לי שהוא אוהב
אותי. בהתחלה לא סלחתי לו אבל אחרי כמה זמן התרככתי ונתתי לו.
היינו זוג שנתיים ואז הוא הציע לי נישואים והסכמתי. היו לנו
שני ילדים והם גדלו להיות הכי טובים בהכול ו...
חייכתי.
חשבתי קצת והסתכלתי אחורה.

הוא לא היה שם.