[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הכרתי אותה בקורס, בסמסטר שעבר, והיא הייתה בלונדינית חמודה,
למרות שמאז שגידלתי זיפים ונהייתי בחור מסוקס, אני מעדיף לחשוב
על זה כ-היא הכירה אותי סמסטר שעבר כשלא הייתי עם זיפים אבל
עדיין מסוקס, ונשבתה בקסמי. מה שנקרא, סקס-אפיל-רטרואקטיבי.
אבל אמת צריכה להישמע, ותמיד היה לי משהו לבלונדיניות. פעם,
לפני שנים רבות, כשעוד היו אסימונים ושלגיה לא הזריקה הרואין
בקליפים של רמשטיין, שיחקתי טניס. אחרי חמש שנים של כדורסל,
החלטתי לעשות הפסקה ולנסות משהו אחר. בתקופה ההיא אני וטייגר
וודס היינו אחוקים, היינו יושבים על ג'חנון כל יום שבת בבוקר
(ניסיתי להסביר לו, "יו טייגר, יו דוג, יו ניד טו איט ד'ה
ג'חנון", אבל הכושי פשוט המשיך לשבת עליו, אז זרמתי), אז לא
היה לי נעים להיכנס לזירת עסקי הגולף ולאיים על מעמדו כשחקן
הגולף הכי טוב בעולם, וגם בעסקי הדוקים היו לי קשרים (עשיתי את
אלופת העולם בדוקים. זה הצריך המון ריכוז ודייקנות, אבל כמו
במשחק דוקים טוב, הסבלנות משתלמת והבאתי לה בטחול)(ושוב, זה
מוכח במדע שזיפים גורמים לרטרואקטיביזציה-סקס-אפילית), אז
החלטתי ללכת לטניס, שם לא הכרתי אף אחד שאני עלול לעיים עליו
(לעיים - כמו לאיים, אבל כשאתה מחזיק ביד מעיים של בעל חיים
כאילו זה היה שוט ונובח מילים בגרמנית) בנוכחות המאצ'ואית שלי
או להוציא לו עין עם הזיפים שלי, וחוץ מזה, אחרי שראיתי את
אליפות ארה"ב בטניס לבנות, אמרתי לעצמי שאם כבר לעשות ספורט,
אז לפחות שיהיה לזה פסקול של סרט פורנו. כי אין כמו בנות
חטובות בחצאיות קטנטנות שמקפצות על מגרש וגונחות אחרי כל חבטה
"הו, אי, אה, יא, אה, או!". מזכיר לי שיר של הונגבויס שהיה
פופולרי במשך שבועיים בין כיתה ה' ל-ו'.
ואמנם הייתי טוב בטניס, ונורא התלהבתי מזה בהתחלה, אבל כמו שזה
בא ככה זה הלך. יום אחד אחרי שנתיים שהתאמנתי, הגעתי למגרש
לאימון, הסתכלתי על המאמן, הסתכלתי על המחבט, הסתכלתי על
הילדים הקטנים שמשחקים במגרש הסמוך, הסתכלתי על עצמי ועל
הזיפים שלי וכמה הם גורמים לי להראות סקסי ומאגניב (ושוב,
רטרואקטיבזיציה ודיאקטיבציה של האינפלציה), והבנתי שהיה לי
מספיק. מבחינה תחרותית זה לא מתקרב לכדורסל, ואם כבר בנות
מקפצות בחצאיות קטנות, אז המעודדות של מכבי תל-אביב
ביד-אליהו.
מטניס לקחתי איתי הרבה זכרונות טובים, אבל יש משפט אחד מיוחד
שהמאמן שלי אמר לי והוא חקוק לי במוח עד היום - "אאוצ' יא
מפגר" הוא היה אומר כשבטעות הייתי מכניס לו כדור ב-100 קמ"ש
למפרקת, וממשיך - "תקשיב לי טוב, יש 2 דברים שאסור לך בחיים
לרדוף אחריהם. כדורי טניס אבודים, ובלונדיניות, ואם אתה חושב
על זה, מבחינה שכלית זה אותו דבר".
אבל אני, אני טיפוס עקשן. המשכתי לרדוף אחרי כדורי טניס אבודים
ואפילו הצלחתי להוכיח שהם לא אבודים, הייתי חובט אותם חזרה
למגרש בעוצמה, מנצח את המשחק, זוכה בפרס שחקן מצטיין, טוחן את
המזכירה השווה של הקאנטרי, והולך לישון (ושוב, רטרואקטיבזיציה,
לא באמת הייתי הולך לישון).
לעומת זאת, לגבי בלונדיניות, אני עדיין עובד על ההוכחה.
כי מה לעשות, ברגע שבחורה נתברכה בצבע שיער הזה, אני שלה. אני
לא יכול להתמודד עם זה. אני לא אוהב בלונדיניות בגלל סטיגמות
כמו "קוראים אותי מאריה, אני שבדיה, ציצי עד רצפה, בולבול
לפה"? אני ממש ליברלי, הן לא חייבות להיות שבדיות. אני מתבדח,
אין סיכוי שאני אתפשר על פחות משבדית. אולי נורווגית (זה
הזיפים הרטרואקטיביים מדברים). סתם, זה ממש לא הכיוון שלי,
לבחורה חייב להיות אופי שימשוך אותי, לפני הכל, ואם יש לה שיער
בלונדיני אז זה בונוס רציני. כל כך רציני שהוא אפילו מפצה על
מקרים שבהם לבחורה אין אופי מושך. מכאן אנו מסיקים ששיער
בלונדיני זה תנאי מספיק אך לא הכרחי. ושהזיפים הרדיואקטיביים
האלה משתלטים עלי.
אי לכך ובהתאם לזאת, יש לי מספיק כבוד עצמי כדי לבלוע את הכבוד
העצמי שלי ולהגיד שכשראיתי את הבלונדינית החמודה בקורס, נדלקה
לי נורה. לא משהו רציני, לא פרוז'קטור או משהו, סתם איזה LED
קטן או משהו. לא ביגי, באמת שלא. כי מה, אני לומד איתה בקורס,
פדיחות. חוץ מזה, אולי היא בכלל ערבייה. פדיחות.
הסמסטר הלך והתקדם, והנורה נשארה דלוקה אי שם בתודעה שלי, אבל
היא לא הביאה חברות או משהו, נשארה בודדה ודלוקה. אומנם היה
ביני לבין הבלונדה חילופי מבטים קטנים מדי פעם באמצע השיעור
שהיו גורמים לה לשכל רגליים באי-נוחות (כי כאמור, הזיפים
האולטרה-מגנטיים שלי גורמים לבנות רטיבות במקומות שלא זורחת
בהן השמש ואיפה שאין עציצים להשקות) וחצאי-חיוכים. וכמה שבועות
לפני סוף הסמסטר, היא אמרה לי שהיא נורא אוהבת את הדברים שאני
כותב, ושאולי נכתוב את הפרוייקט גמר ביחד. אמרתי "קול בובה,
קול" בקול הזיפי הסקסי שלי, והיא מיד רצה לשירותים לפני שיריחו
שהיא השתינה על עצמה מהתרגשות.
זה הזמן לציין שאולי לא כולם יודעים, אבל למעשה כוחו האמיתי של
וולברין מהאקס-מן לא היה בסכיני אדמנטיום שנשלפו לו מכף היד,
אלא הזיפים שלו. כן, וולברין הוא תוצאה של ניסוי של צבא ארה"ב
בהכלאת גבר עם זיפים רדיואקטיביים. הניסוי הוגדר כשהצלחה שכן
התוצאה הייתה וולברין אחד עם זיפים מסוקסים עד אין קץ (למרות
שבפועל הוא לא ממש מצליח לעשות את ג'ין), אבל הייתה רק בעיה
אחת - זה עולה מלא כסף לקנות כל פעם סכין גילוח חדשה ובכלל הן
כל הזמן נשברות במגע עם הזיפים, אז מדעני צבא ארה"ב ישבו וחשבו
והחליטו להשתיל לו בידיים סכינים מהפלדה הכי חזקה הידועה לאדם,
אדמנטיום, כדי שיוכל ברגעי הצורך לגלח את עצמו, ככה שבכל זמן
ובכל מקום, הוא יראה טוב.
ואם כבר אנחנו בוידויים חושפניים וחשיפת אמיתות - אני מתקלח
בעירום.
ובחזרה למציאות, היה השבוע האחרון לסמסטר, והבלונדה החליטה
לדרוש את המגיע לה ושאלה מה קורה עם הפרוייקט גמר, האם אנחנו
נעשה אותו או לא. כאמור, הבלונדה נורא מצאה חן בעיני, היא גם
משדרת אופי מגניב, משהו בין נערה טבעונית-היפית למעריצת
גראנג', שזה בערך השילוב הכי טוב שיכול להיות, ויש לה את
השפתיים הכי דורשות נשיקה בעולם, אז זרמתי. נפגשנו כמה פעמים,
את העבודה סיימנו די מהר, אבל היה ברור שהעבודה היא דבר משני
כאן, וקבענו סתם להיפגש לשתות משהו בסופ"ש. למרות הלחץ של
המבחנים והעבודות, נפגשנו בשישי בערב בפאב התל-אביבי האהוב עלי
שאת שמו אני לא הולך לחשוף (קפה-נגה צריכים להתחיל לשלם לי על
היחצנ"ות שאני עושה להם), היא הזמינה איזו בירה גרמנית עם שם
שובר-שיניים, אני הזמנתי קורונה, דיברנו, היה ממש מגניב, אחרי
זה קנינו פיצוחים וחתכנו לים, טיילנו קצת על החוף, ואז ברגע
הנכון, כשהיינו לבד ורק הירח האיר מעלינו, ורחש הגלים גרם להכל
להאט, ואני הסתכלתי לה בעיניים והיא הסתכלה לי על הזיפים,
התקרבתי אליה לאט לאט, ותקעתי את הנאד של החיים שלי. היא נקרעה
מצחוק ואמרה שאני דפוק, אני פשוט הרגשתי משוחרר וקליל יותר.
מכיוון שדי הרסתי את הרגע, המשכנו לטייל עוד קצת, היא סיפרה לי
קצת על הלימודים שלה ומה גרם לה לבחור את בתואר שהיא לומדת
(הנדסת תעשייה וניהול, או בשמו היותר מדויק - הנדסת מעשייה
וטיול), אני סיפרתי לה על למה עברנו לגור בתל-אביב, והיה ברור
לשנינו שיש בינינו כימיה מעולה, וזה הולך לכיוון הנכון. אני
גילגלתי אותה מצחוק, והיא פשוט הקסימה אותי. מי צריך יותר,
תגידו מי צריך יותר.
הזמן זרם וכבר נהיה מאוחר, התחלנו לחזור לכיוון האוטו. עשיתי
את חיקוי הפופקורן המפורסם שלי, והיא התגלגלה מצחוק ואמרה שאני
מתנהג כמו ילד קטן.
"נו מה, 19 זה לא כזה מבוגר" אמרתי.
"מה"?! היא עצרה בחריקת עקבים.
"מה מה", אמרתי.
"אתה בן 19"?! היא שאלה בפרצוף הכי תמוה שראיתי.
"אמם, כן... למה"? שאלתי.
"וואי... תקשיב... אני מצטערת... אני לא ידעתי... זה לא יכול
לקרות בינינו".
"מה? אבל למה"? הזדעקתי.
"אני בת 22"/ היא ענתה בקרירות. ראיתי איך כל הכימיה שהייתה
בינינו לפתע נגוזה, והמבט בעיניה הפך להיות קר.
"נו, אז"? עוד לא אמרתי נואש.
"אני לא יכולה, אני מצטערת, אתה קטן ממני בשלוש שנים, אני פשוט
לא יכול-"
"אבל עד עכשיו בכלל לא הרגשת בהבדל אז מה זה משנה? איזה
שטויות"! נעמדתי על רגלי האחוריות, והיחידות.
"נכון אבל פתאום זה מתחבר לעובדה שחפרת לי במשך רבע שעה על
וולברין והזיפים שלו. אתה עדיין ילד" היא אמרה, כמעט בטון של
מורה.
באותו רגע נראה לי נקרעה לי חתיכה מהלב. אני לא מאמין שזה באמת
קורה. אני בוגר, אני חכם, אני מצחיק, אני רגיש, ויש לי זיפים,
מה זה משנה הגיל. לעזאזל, באותו רגע כל מה שרציתי זה לחזור
הביתה ולהתכרבל מתחת לשמיכה עם כוס שוקו ובובות הפאואר
ריינג'רס שלי. שתזדיין הזקנה הבלה הזו, מי בכלל צריך בנות 22,
עם כל ה...ה...ניסיון שלהן והחוכמת חיים שלהן ושלוות הרוח
שלהן...והציצי הנפול והקמטים והצלוליטיס והוורידים ברגליים!
עכשיו הראיתי לה.
"לדעתי זו טעות, את סתם מפחדת לנסות". ניסיתי בפעם האחרונה.
"אני מצטערת, אני לא יכולה. בוא נסיים את זה כאן"? היא אמרה
כשהמילים מסובבות את הלהב בתוך הלב שלי.
"אוקיי", אמרתי כשאני מנסה להישמע כמה יותר חסר אכפתיות.
החזרתי אותה הביתה (כי אני פאקינג בוגר ויש לי רישיון ואני
אפילו לא נהג חדש!) וכל הדרך נתתי לרדיו לעשות את הדיבורים.
"אז...נתראה..." היא אמרה ויצאה מהאוטו.
"כן, נתראה".
וזו הסיבה שאני סולד מבנות 22. הן לא ראויות לזיפים שלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רבים שואלים
אותי, ואני
מעדיף שפשוט
יתנו לי כסף
וילכו.



אפרוח ורוד,
במסר לאומה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/8/07 0:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אמדיאוס שובלגרובר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה