עדיין זוכרת את חילופי המבטים הראשונים. הייתי ילדה, גם אתה
כמעט נער.
זוג עיניים כחולות הבזיק לי מבט ואני תפסתי אותו בפליאה, לא
מאמינה שאלי הוא מכוון.
אחר כך מבטים ישירים יותר, משוחחים ביניהם, מצהירים על כוונות
וכמיהות.
ואז סופרים סנטימטרים, כל פעם המרחק מצטמצם וכל סנטימטר שאבד
משאיר אחריו אלפי זרמים נעימים. חשתי בדמיוני את המגע החמים של
עור עם עור.
ומדי פעם התגנב לו מגע חטוף לא מכוון. ברגע כזה הלב עצר מלפעום
לשניה אחת קצרה וזיכרון התחושה פעם עוד דקות ארוכות לאחר מכן.
כשעיניי כבר מצאו את עיניך בקלות ולא התביישו להניח מבט ארוך
מדבר, דמיינתי את ידיך על גופי. זוכרת שידעתי בדיוק איך הן
יטיילו ומה תהיה תחושתן. ועם זאת, לא הייתי מוכנה לאותו מגע
ראשון, המתכוון לגעת ועושה זאת בביטחון בתולי. שמת את ידך על
מותני והעולם השתתק, הייתה דומיה. רק ידך על מותני. ידך,
מופתעת מתעוזתה, תחילה קפאה כלא מאמינה שהגיעה ואחר כך מגששת
בתנועות לא מורגשות אחר הגימור המתאים ביותר עבורה. לרגע לא
היה כלום מלבדנו, לבות פועמים מאיימים להתפקע. היד נשארה עוד
מעט, אף שהרגע עבר מזמן, מסרבת להשלים עם הפרידה המתבקשת.
לבסוף גלשה לה מטה וחזרה למקומה, לצידי גופך, אך שנינו ידענו
שהיא רק מחכה להזדמנות הבאה.
גם היום יכולה לחוש את המגע הראשון, נטול זמן ומקום, נטול
שייכות, היום הוא חלק ממני ובלילות מייחלת שוב לאותה התרגשות
ראשונה.