זמן רב עבר מאז המופע שלי התפרסם לראשונה.
כשהמופע מתחיל, האנשים סביבי צופים בי ורוצים להשתתף בו גם הם,
אך פעם זה לא היה כך.
אני זוכר את עצמי נמצא בשולי החברה. הייתי סתם בן אדם שמסתובב
בעולם הזה.מעטים הכירו אותי ורצו להיות בחברתי. הייתי איש
אנונימי בסביבה שלי, אך יום אחד הפכתי למפורסם.
בן רגע הייתי במרכז הבמה וקיבלתי חשיפה, והכל בזכות מופע קסמים
אחד שאפילו קסמים אין בו. אז מה יש בו? אתם בטח שואלים את
עצמכם.
המופע שלי מייצר בידור. לא סתם בידור, אלא מהסוג שאנשים רוצים
לשמוע. אני חושב לעיתים שזה סוג של מקצוע ושאני בא כל יום
לעבודה, שולף שפנים מהכובע וזוכה לרוב, לאהדה בקרב הצופים. אין
לי כובע של קוסמים וגם לא שפנים, אני גם לא יודע דבר על קסמים.
אני לא דואג, כיוון שהמופע שלי ספונטאני ולא נכתב מראש אך הוא
תלוי בצופים שלי. כשאני עולה לבמה, אנשים מצפים שאבדר אותם כי
הרגלתי אותם לכך וכשיפסיקו לבוא, מופע הקסמים לא יתקיים עוד.
עכשיו אני באמת נמצא בבמה ואולי זה יהפוך להיות מין סוג של
מקצוע. הפעם הייתי צריך לבוא מוכן מראש ולא יכלתי להיות
ספונטאני לגמרי, כיוון שאנשים באמת צופים בי ורוצים לשמוע מה
שיש לי לומר. סיטואציה זו היתה שונה לגמרי מהמופע שלי, שברובו
ספונטאני ומתנהל ללא הכנה מוקדמת.  מי היה מאמין שאני, האדם
שעד לא מזמן חש בדידות רבה, יעלה לפתע על במה מלווה במחיאות
כפיים סוערות. התרגשתי מאד, אך יחד עם זאת ידעתי שזה רק משחק.

רפי, חברי הטוב עוד מתקופת בית הספר, שכנע אותי לקיים מפגש זה
אך אולי זו טעות.אולי אני לא צריך לשתף אנשים שאני לא מכיר
במופע שכתבתי בעצמי, תהיתי.אנשים שילמו הרבה כסף כדי לראות
אותי ואני לא יכול לאכזב אותם!
הרגשתי כמו קוסם שצריך להסביר איך הקסמים שלו פועלים, דבר שגרם
לי למבוכה רבה.הצופים החלו לאט לאט לאבד את סבלנותם ובצד הבמה
ראיתי את רפי, חיוור כולו.האם הערב נועד לכשלון? אני מקווה
שלא, אך לא ידעתי מה לעשות.כשהייתי קטן חברים כמעט שלא היו לי.
אני זוכר את ההפסקות הגדולות של בית-הספר כאשר חיפשתי עם מי
לשחק ולא היה לי עם מי. הייתי בודד נורא.כשלא הייתי בבית הספר,
הייתי רוב הזמן בבית משחק במחשב, בעיקר משחקי מלחמה, או צופה
שעות רבות מול מסך הטלויזיה. לפעמים הייתי חושב שאולי אני סוג
של רוח רפאים כיוון שרוב הזמן הייתי מתבונן באנשים שהתעלמו
ממני. במקרה הטוב הם היו מתבוננים בי לשניה וממשיכים הלאה, אבל
אני חושב שגם לרוח רפאים יש נוכחות כי היא יכולה להפחיד, אז
כנראה שהייתי סוג של אוויר. כשהייתי צופה בטלויזיה, הייתי רואה
בעיקר סדרות נוער וטלנובלות כיוון שהיה לי נוח לצפות בחיים של
אחרים. לעיתים, הייתי מדמיין שגם אני חלק מסדרת נוער או
טלנובלה אך ידעתי שזה בלתי אפשרי.
אני לא שחקן וגם לא אדם שעובד עם אנשים. במקרה הטוב אני יוכל
להיות צלם או תסריטאי. בשביל זה אני צריך ללכת לבית הספר? אני
בספק. אם אני יעבוד ויהיה לי מקצוע, אולי אני אקנה בית קטן
שתהיה בו טלויזיה גדולה ומחשב מתקדם. אם כבר אני נמצא בתוך
בית, לפחות לעשות זאת בסטייל!

יום אחד, הגיע אלי רפי כדי שאעזור לו בשיעורי הבית. רפי, שהיה
יושב לידי בשיעורים, היה החבר היחידי שלי. באותו הזמן צפיתי
בסדרה האהובה עלי, ששודרה מידי שבוע. רפי הצטרף אלי אך השתעמם
במהרה.  לרגע שכחתי שרפי רואה אוסף של אנשים לא מוכרים שמדברים
ביניהם.
גם כשניסיתי להסביר לרפי על ההתרחשויות שקרו בסדרה, זה לא
עניין אותו.
הוא רצה בכלל שאני אעביר לערוץ הבידור ולבסוף, כשהסתיימה הסדרה
צפינו בסטנדאפ. את הסטנדאפיסט לא הכרתי אך הסתכלתי עליו
בהערצה, כיוון שהצליח להצחיק אותי נורא במשך חצי שעה. לאחר
שסיימנו לצפות בטלויזיה עזרתי לרפי בלימודים ולאחר שהלך חזרתי
לצפות בטלויזיה, והפעם בערוץ הבידור. היו שם מופעי סטאנדפ
וסדרות קומיות עם שחקנים מצחיקים שהשאירו אותי שעות רבות מול
הטלויזיה. היה בהם משהו שונה שגרם לי לוותר על סדרות הנוער
והטלנובלות שצפיתי בהן לפני, היה בהם הומור. הפעם לא רציתי
להיות צלם או תסריטאי, הפעם רציתי להיות שחקן שמבדר את הצופים.
אבל איך אני אהיה שחקן? תהיתי. הרי לא היה לי ידע במשחק ולא
ידעתי להצחיק.
גם לא ידעתי אם מישהו באמת ירצה לשמוע מה יש לי לומר כיוון
שהתרגלתי שאנשים מתעלמים ממני רוב הזמן. כדי להיות שחקן, הייתי
צריך להתגבר תחילה על פחד הבמה שלי. אני זוכר איך הייתי מתחמק
כשהמורה ביקשה להציג עבודה בכיתה לעיניי כולם ונמנע מפעילויות
חברתיות שמצריכות שיתוף פעולה עם אחרים, אך הייתי כבר ילד
גדול. לא רציתי לפספס את השנים היפות של התיכון. רציתי להנות
בטיולים ובהפסקות ולהכיר אנשים חדשים.

כשהייתי מסתובב בבית-הספר תמיד ראיתי אנשים שהיו ב"מרכז הבמה".
אלה היו אותם אנשים מקובלים שכולם רצו להיות בחברתם. הם נחשבו
לאנשים שנמצאים תמיד במרכז העניינים, בעלי ביטחון עצמי ויכולות
חברתיות. לעיתים נראה שהם רוצים רודפים אחר התהילה ורוצים
להיות כמו ראש לעדר.אם הם היו שחקנים בבמה, מזמן כבר היו
סופרים את הכסף. רציתי להיות כמוהם אך לא ידעתי איך. קינאתי
בהם כיוון שהם היו פופולארים ונערצים ואני הייתי סתם עוד אחד
שמתהלך בעולם.כסף אני לא צריך, גם לא תהילה. אני רק רוצה
שיאהבו אותי וירצו להיות בחברתי.שלא יתעלמו ממני ושלא יסתכלו
עלי לשניה, רק כדי לראות שאני אדם לא מאיים, ואז ימשיכו
הלאה.רציתי להרגיש כמו שחקן מרכזי בסדרה שמצחיק את כולם ושכולם
רוצים לראות אותו בפעולה ומכירים את הייחודיות שבו. רציתי
להשפיע על החיים שלי ולא רציתי להיות אוויר. הפעם הייתי נחוש
להיות שחקן בסביבה שבה אני חיי, להיות במרכז הבמה. אני זוכר את
היום שבו לקחתי דף ועט והתחלתי לכתוב איך לבדר את האנשים
סביבי. אמרתי לעצמי שזה יהיה שונה מכל שחקן או סטנדאפיסט
שמופיע בטלויזיה, כיוון שהצופים יהיו אותם אנשים שכיום מתעלמים
ממני ולא מודעים לקיומי.

כשניסיתי להעריך את ההבדלים בין מופע בידור רגיל כמו סטנדאפ
לבין מופע הבידור שלי, שבו הצופים הם בעצם אנשים שנמצאים
בסביבה הקרובה שלי, הבנתי שישנם הבדלים מהותיים ביניהם.
בעוד שמופע בידור רגיל מופיע לרוב במקום סגור כמו אולם
אירועים, תיאטרון או בתוך בית ולא יוצא מגבולותיו, מופע הבידור
שלי יתקיים בכל מקום שבו אבוא באינטראקציה עם הזולת.בעוד
שהצופים במופע בידור רגיל רבים ופסיביים בדרך כלל, במופע
הבידור שלי אבחר את הצופים שיהיו שותפים למופע שיוביל אותי
למרכז הבמה.במילים אחרות, מופע הבידור שרציתי ליצור היה בעצם
ניסיון להשתלב בחברה ולפתח קשרים חברתיים.רציתי ליצור מופע
שימשוך אליו אנשים אך לא ידעתי מאיפה להתחיל, הרי אנשים
מתעלמים ממני ברוב המקרים ואני לא מעניין אף אחד. כל בדרן צריך
שיהיה לו קהל כדי להצליח, וכדי למשוך אליו קהל הוא חייב לבדר
אותם. לכן, החלטתי לברר מה מיוחד באותם אנשים מקובלים שמסביבם
היו תמיד אנשים. הפעם, כשהסתובבתי בבית-הספר וראיתי את אותם
אנשים כבר לא קנאתי בהם כיוון שהייתי עסוק בלהאזין למה שהם
אומרים. הופתעתי למדי כשראיתי איך הם מתנהגים ואיך הם משתמשים
בשפת הגוף שלהם כדי לקרב את האנשים אליהם. דיבורם היה מהיר,
אינטנסיבי ומעט מתנשא. הם הצחיקו את האנשים סביבם ונראה היה
שהם אומרים כל מה שהם חושבים ולא חושבים מה לומר. היה זה מופע
קסמים שלא מלמדים בשום מקום ואף לא בבית הספר.
לאחר מספר תצפיות חשאיות הייתי מבולבל נורא. השיחות שהאזנתי
להם היו שטחיות למדי ולא תמיד מובנות לי. נראה היה שלאנשים אלה
היתה שפה משותפת. לא הבנתי למה צריך לדבר שטויות כדי שאנשים
ירצו להיות בחברתך. לאחר שהשתכנעתי שזה המצב, הוצאתי במהרה
פנקס קטן מהכיס של הג'ינס והתחלתי לכתוב על התובנה שהגעתי אליה
מהתצפיות שערכתי: "כשאתה רוצה לעניין בשיחה, עליך להתמקד יותר
בשיחות שטחיות ולא פורמאליות מאשר לנהל שיחות רשמיות
ושגרתיות".

לא ידעתי בדיוק מזה אומר ואיך מנהלים שיחה שכזאת, אך ידעתי
בתוכי שאני בדרך הנכונה. בכל פעם שאנשים פנו אלי בצורה רשמית,
כמו רוני ששאל אותי שאלה בדבר שיעורי הבית או לירון שביקשה
ממני להעתיק חומר של שיעור שלא היתה בו, הייתי מתנהג אמנם
בצורה שגרתית למדי אך יחד עם זאת הייתי תוהה איך אותם אנשים
מקובלים, שהייתי מאזין להם בהפסקות, היו מתנהגים במצבים כאלו.
עברו ימים, ורוני עדיין שאל אותי שאלה בדבר שיעורי הבית ולירון
עדיין ביקשה ממני את המחברת בהיסטוריה כדי להשלים את השיעורים
שהבריזה להם. כשהיו מקבלים את מה שהם רוצים היו נעלמים,
כאילו שאני כבר לא קיים יותר. בהפסקות הייתי רואה את רוני
ולירון מסתובבים עם ה'מקובלים'. הם לא ביקשו מהם מחברות וגם לא
עזרה בשיעורי הבית, איתם הם צחקו ונהנו ורצו להיות
בחברתם.הרגשתי לעיתים שאנשים מתייחסים אלי כמו אל רופא. הם
מגיעים אלי בדרך כלל כשהם צריכים עזרה ולאחר שאני עוזר להם הם
כבר לא צריכים אותי יותר. אבל רופא מקבל על כך תשלום ואני לא!
אותם אנשים מקובלים לא היו 'רופאים'. הם שיחקו תפקיד של בדרנים
וסיפקו זמן איכות לסביבה הקרובה שלהם ולכן אנשים אהבו להיות
בסביבתם. הם לא ניסו להרשים ולהצחיק כל הזמן, אך ידעו ליצור
עניין.  ככל שעבר הזמן, התחלתי להעריך אותם במקום לקנא בהם. הם
היו מבריקים, צינים, בעלי חוש הומור ובטחון עצמי ולא למדו
דוקטוראט בשביל זה. התחלתי להבין את השפה שלהם ורציתי לדבר
כמוהם. לא רציתי לנהל שיחות רשמיות ופורמאליות כמו יחסי רופא
ומטופל ולא רציתי להיות כמו רופא שלא גובה תשלום מהמטופלים
שלו. אך האם רופא יכול לעשות הסבה מקצועית ולהפוך להיות בדרן?
האם במקום לפגוש עשרות חולים ביום ולתת להם תרופות הוא יידע
איך לטפל בהם באמצעות ההומור? האם הוא יוכל להיות אנושי יותר
ולא להתייחס לאנשים כמטופלים אלא כלקוחות?

אני לא חושב שרופא יסכים לעזוב את הקריירה שלו לטובת קריירה
אחרת או לפתח במקביל קריירה נוספת, גם אם היה רוצה בכך אך רופא
מתוסכל שלא מרוויח שכר ההולם אותו, יחשוש פחות לחפש אלטרנטיבות
נוספות כדי לכלכל את עצמו מבחינה חומרית, כאשר כסף הוא גורם
מניע אך פעמים רבות, אנו מתעלמים מכך שאנו צריכים לכלכל את
עצמנו גם מבחינה רגשית ורוחנית כיוון שאנו לא יכולים להעריך
זאת באמצעות כסף או רכוש.
אני לא רופא, אבל יש לי "לקוחות" שאני עוזר להם במבחנים
ובשיעורי הבית.
החלטתי לדרוש תשלום! החלטתי שאותם לקוחות יעזרו לי ליצור את
מופע הבידור שלי!החלטתי לכלכל את עצמי מבחינה רגשית ורוחנית.
תמיד הרגשתי שהם מנצלים אותי למטרותיהם
אז כעת, הגיע הזמן לעלות על הבמה ולהתחיל במופע.
"אולי באמת תתחיל כבר במופע!?"
רטן אחד האנשים בקהל. הצופים כבר איבדו מזמן את סבלנותם ולא
יכלתי לומר להם שאין לי כובע של קוסמים וגם לא שפנים, ושאני גם
לא יודע דבר על קסמים. לפתע צץ לי רעיון!
"כל אחד מכם יוכל להיות חלק ממופע הבידור שלי" אמרתי והמשכתי:
"שילמתם מכספם לא רק כדי לשמוע הרצאה איך לבדר את האנשים
סביבכם, אלא גם לבטא את  היצירתיות שבכם. כדי שהמופע יצליח אני
צריך את עזרתכם. הבמה היא לא רק שלי אלא של כולכם.
מישהו מהקהל רוצה לעלות על הבמה ולקחת חלק ממופע הבידור"?

לאחר שסיימתי לנאום היה שקט בקהל. לא ידעתי אם הם מוכנים לשתף
איתי פעולה או שימשיכו לכעוס עלי ובסופו של דבר ילכו ויבקשו את
הכסף בחזרה. האם הערב נועד לכשלון? אני מקווה שלא, אך הפעם זה
כבר לא היה תלוי בי.
"אני רוצה לעלות לבמה" אמרה לפתע בחורה צעירה שהייתה בקהל.
לאחר שעלתה לבמה, נתתי לה מחברות וספרים ואמרתי לה שנקיים
סימולציה של מצבים אמיתיים בחיי היום יום כאשר אחת הסצנות היא
לבקש ממני את שיעורי הבית. סיטואציה זו הזכירה לי את המפגש של
לירון עם הסוחר, שטען שהחומר שלו הוא החומר הכי טוב שיש ולכן,
רצה לקבל תמורה על נתינת שיעורי הבית. בניגוד ללירון שהתעצבנה
עלי וביקשה לבסוף שיעורי-בית ממישהו אחר, הבחורה שעלתה לבמה
נהנתה מהסיטואציה ולא רק היא. הצופים, שהבינו כי אני מתנהג כמו
סוחר, היו משועשעים למדי.
הבחורה הצעירה שיתפה פעולה ובמשך זמן לא קצר כבר הפלגנו
באוניית פיראטים, לאחר שאמרתי לה כי במקום לשלם לי על החומר,
אני אקח אותה למסע שלא תשכח ושאנחנו נשדוד חומר מאוניות
אחרות.
סצנה זו, כמו סצנות רבות, לא היו מתוכננות וזה מה שהוביל את
הערב למוצלח במיוחד. לאחר ששאלתי מי רוצה לעלות לבמה, לסצינה
הבאה, כמעט כולם הצביעו!

בסצינה הבאה חיכיתי "בתור" לרופא ודיברתי עם בחורה מהקהל שישבה
לידי וחיכתה כביכול גם היא לרופא. תחילת השיחה היתה שגרתית
למדי. שאלות כמו 'מה עושה בחיים','בת כמה את' ו'מהי מטרת
הביקור' לא היו מותירות עליה רושם מיוחד כמו שהרופא שתכנס אליו
לא בהכרח יגרום לה לחייך לאחר שירשום לה תרופות ויגיד לה שהיא
צריכה לנוח בבית במקום לצאת לים עם החבר'ה. כשהיא תצא מחדר
הרופא, סביר להניח שהיא תמשיך בעיסוקיה ותשכח ממנו כיוון שהוא
לא יעניין אותה יותר.
לאחר מספר דקות התחלתי במופע הבידור שלי כיוון שהיו לי מספיק
פרטים על הבחורה.למשל, כשסיפרה לי שהיא חולה ושיש לה חום וכאבי
ראש, אמרתי לה שזה בגלל שהיא רוצה לנוח מאשר להשתעמם בכיתה
וזאת לאחר שאמרה לי שהיא לומדת בבית-הספר. הבחורה התווכחה איתי
ואמרה לי שהיא באמת חולה. באותו הזמן חייכתי אליה והמשכתי
בשלי. אמרתי לה שזה בסדר, שאני לא ילשין עליה ושאני מבין אותה.
הסצנה המשיכה, והחולי כבייכול של הבחורה הוביל לשיחה משעשעת
למדי ולא הייתי צריך לדעת יותר מידי פרטים עליה בכדי להתחיל
במופע. בשבילי היה זה עוד יום שגרתי אך בשביל הצופים, היה זה
מופע קסמים. הם מחאו לי כפיים וככל שעבר הזמן הם צחקו בלי
הבחנה.

לפתע, הרגשתי מכה קלה באיזור הצוואר. "תתעורר כבר!" צעק רפי
באוזני.
הרמתי את ראשי וראיתי את המורה להיסטוריה, צילה, מסבירה על
המנדט הבריטי. היה שקט בכיתה אך התלמידים לא הקשיבו לה כלל. כל
אחד היה עסוק בשלו וחיכה כבר לרגע שיצלצל הפעמון. אני מניח
שבזמן ההפסקות לא יבואו לשוחח עם המורה צילה, אך אני בספק שהיא
בכלל תרצה להתחבב על התלמידים ולהיות איתם בהפסקות. לכן, נוח
לה לדבר בצורה רשמית ומשעממת ולחכות גם היא לצלצול הפעמון, אבל
אני רציתי להיות בחברת האנשים שבגילי ולכן, להתנהג כמו מורה או
רופא היה רק מרחיק אותם ממני. הפעמון צלצל ויצאתי מהכיתה.
התיישבתי על הספסל שהתמלא בן רגע.
המופע שוב התחיל ושוב הייתי על הבמה, מזמין את הצופים להשתתף
במופע שלי.

בחלום שחלמתי באמצע שיעור היסטוריה, עליתי על במה אך לא ידעתי
איך לבדר את הצופים. חשבתי מה לומר, איך לבדר אותם אך ללא
הצלחה. הייתי נבוך נורא ולא ידעתי איך לגרום להם להנות ולרצות
להקשיב לי. ככל שהזמן עבר איבדו את סבלנותם וכבר רצו ללכת
כיוון שלא התנהגתי כמו אדם שנמצא במרכז הבמה ולא הצדקתי את
מעמדי בתור בדרן. כשהתחלתי לשתף את הצופים במופע, הצלחתי ליצור
קירבה ביני לבין הקהל ולהתחיל במופע המבוסס על אינטראקציה
דינמית בין שני אנשים ויותר המתבטא במשחקי תפקידים, כאשר אחד
הצדדים או שניהם משחקים דמות הרלוונטית לסיטואציה  
וחיבור 2 אסוציאציות שאין ביניהם כבייכול קשר ישיר, דבר שמפתיע
וגורם להומור בקרב המשתתפים בו. אם גם אתם רוצים להיות במרכז
הבמה, עליכם להצדיק זאת. עליכם להיות ספונטאנים בשיחות שלכם עם
הזולת ולגרום להם לצחוק ולהרגיש טוב עם עצמם, אך אל תשכחו
להיות גם קשובים לאחר. אחרת, לא יהיה לכם את מי לבדר. עכשיו
אני צריך ללכת, כיוון שסיימתי לכתוב את מופע הקסמים שלי, שאציג
אותו בבמה אמיתית מול צופים אמיתיים שרפי ארגן. אומרים שחלומות
מתגשמים? לא תמיד, אבל במקרה שלי אני עדיין מרגיש שאני נמצא
בתוך חלום. אין לי כובע של קוסמים וגם לא שפנים, אני גם לא
יודע דבר על קסמים, אבל אני מייצר בידור. לא סתם בידור, אלא
מהסוג שאנשים רוצים לשמוע.