New Stage - Go To Main Page

סנדרה מלמד
/
אמנזיה רטרוגרדית

פעם היה לי יזיז. למען אלה שלא בעניינים, יזיז זה ידיד
לזיונים. ושלא תחשבו שזה עסק פשוט. זה די מורכב כל העניין. מצד
אחד זה צריך להיות מישהו שאת נמשכת אליו ממש. מצד שני צריך
להיזהר לא להתאהב בו כי זאת יכולה להיות אכזבה וסתם כאב לב
מיותר, ייסורים, עוד בובת וודו... חבל. בכל אופן צריך להיות עם
היד על הדופק כדי להרגיש מתי את אוטוטו מתאהבת ולעצור את זה
בזמן. בנוסף צריך להיות עם אותה יד על אותו דופק כדי להרגיש
מתי הוא מתאהב בך ולעצור את זה בזמן, אלא אם כן את רוצה את זה.
בקיצור - מסובך.
ועכשיו בא הוידוי - זה היה היזיז הראשון שלי. את כל התורה הזאת
למדתי מחברתי המנוסה ענת. היא בורכה בשפע של יזיזים, בשפע של
עצות ובשפע של ציצים. זה כנראה מה שעשה את ההבדל בינינו, כי
השפע אצלי דווקא בתחת. חוסר צדק שכזה.
פעם היינו חברים ממש טובים, אני והיזיז. זה היה עוד בתיכון.
היינו לומדים למבחנים ביחד, יוצאים, מרכלים (בנים מרכלים בכזאת
הנאה שאני לא מבינה מי אמר שזה קטע של בנות!), ואחר כך בצבא
הקשר נותק ובמקרה נפגשנו שוב ביום פתוח של איזו מכללה.
צה"ל היקר! זו כנראה התרומה הגדולה שלך למדינה, אם לא לאנושות
כולה!!! כמה שהצבא עשה לו טוב! לא יאמן.
ואז היה את הקטע הבנאלי והלא מקורי של הפגישה, ו-"וואי איזה
יופי לראות אותך, ומתי השתחררת? ואיך הצבא עשה לך טוב" (הייתי
חייבת). ואז טלפונים, ו-"אנחנו חייבים לצאת לשתות בירה, להשלים
את הפער", וכו'. ואת המתח המיני באויר היה אפשר לחתוך עם מסור,
כל דבר שהוא פחות מזה לא היה תופס.
אז אני לא אפליג בתיאורים ולא ארחיב בנוגע לכל מה שקדם למיטה,
כי הגענו לשם ממש מהר אז אין על מה להרחיב בכלל. ותשאלו איך
הגעתי למסקנה שזו יזיזות ולתו לא? כמה ימים אחרי המאורע,
דיברנו בטלפון והוא נשמע שהוא מת לספר לי משהו. איך זה נשמע?
בערך ככה: אני מדברת, מדברת, מדברת. והוא אהה, אהה, אהה ואז
פתאום - "אני חייב לספר לך משהו!". ככה זה נשמע.
והסיפור הוא די לא מרגש מבחינתי. 'פגשתי איזה אחת, והיא כל כך
פה וכזה שם, וחמודה ומקסימה' ופקה פקה. לא! אני לא מקנאת!
תשכחו מזה. אני בוגרת ולא רכושנית. זה פשוט הקטע הזה שהוא ישר
סיווג אותי בתיבת הידידות ותו לא. הי! גם את עשית אותו דבר
בדיוק! (זה אני בשיחות של עם עצמי, כן?). נו אז מה שעשיתי אותו
דבר. לי יש פריווילגיות מעצם היותי אני. פרוטקציה מעצמי
לעצמי.
אבל אחרי שסטטוס היחסים בינינו הובהר הכל נעשה פשוט וקל.
במיוחד לאור העובדה שהמקסימה הפכה ל 'מקסימום אפשר לדבר איתה
על ערוץ האופנה', ונחמדה הפכה לקרציה תלותית ועוד ועוד מעין
אירועים מעצבים שכאלה.
ועוד וידוי - קטע כזה לא מתחיל ממניעים של סקס. באמת. זה קורה
במקרה. זה תמיד וריאציה של 'מצאתי את עצמי ב...' ואז אפשר
להכניס מה שבא - באמצע סקס פרוע, במיטה, בחצר של הבית, בכיור,
ועוד רבים וטובים. ואחרי שזה קרה במקרה, יש לגיטימציה להפוך את
זה לשגרה נוחה, אם זה מוסכם על שני הצדדים.
בהתחלה גם הכל ברמזים - 'רוצה לבוא אלי? אמא שלי עשתה עוגה מה
זה טעימה'.
'אה בטח, עוגה...' אני משתפת פעולה, 'וואי אני מתה על עוגת...
איזו עוגה היא עשתה בדיוק?' 'אגסים.'
'כן! אגסים. זאת העוגה האהובה עלי!'
או סרט. סרט זה תמיד טוב. 'תשמע, בדיוק מקרינים את כל הפרקים
של סיינפלד, בא לך לקפוץ?' ואז גם הוא משתף פעולה, ולפעמים
אנחנו אפילו מגיעים לקטע הזה שמכינים שתייה ונישנושים. ולפעמים
אנחנו אפילו מדליקים טלויזיה!
אבל עם הזמן הרעיונות נגמרים, או שאין צורך בהם, כי למה צריך
לשחק אותה אם לשנינו ברור מה מטרת המפגש? שלא תבינו לא נכון,
אנחנו גם מדברים מעבר, זה לא מסתכם רק בסקס לוהט. כי בנוסף
להיותו מצויד במידות הנכונות, בניסיון הנכון ובגמישות המספקת
(גם המחשבתית), הוא גם איש טוב, וכיף לדבר איתו, ומצחיק לנו
ביחד. וזה מדהים איך זה שום דבר, אבל שום דבר מעבר. אפילו
קבענו שאם נשאר רווקים עד גיל 35 נתחתן. כן בטח. אבל קבענו.
בקיצור זה אפלטוני בתוספת סקס. וגם אמרתי לו שברגע שאני פוגשת
מישהו ומתאהבת בו וכל העניינים האלה, זה יפסק. אבל אף אחד לא
בא. ענת אמרה לי שאולי אף אחד לא מתקרב כי איכשהו מהתת מודע
אני משדרת שאני כבר פעילה מינית. אבל לא נראה לי שזה נכון, כי
דוגרי כולם פעילים מינית. גם להביא ביד זאת פעילות מינית. מה
"גם"? זאת הפעילות המינית.
לכאורה הסיפור פשוט ודי בנאלי. מי לא היה שם. אז זהו. ככה זה
התחיל. ואחרי שזה נגמר כמו שזה נגמר החלטתי שמרפי התלבש על
החיים שלי ולקח אותם בתור פרוייקט. כמה הזוי שאתם חושבים שזה
נגמר, זה לא מספיק הזוי.
עכשיו, כשאני מסתכלת על זה אחורה, אני מניחה שהייתי יכולה
לחשוד שמשהו כאן לא תקין. אבל להגנתי ייאמר שהיינו נפגשים
פעם-פעמיים בשבוע, כך שלא היו יותר מדי הזדמנויות לאמת אפילו
לדפוק חלושות ולחכות שאני אסתכל, בטח לא לטפוח על פני.
אני נזכרת בפעם אחת, שהוא קרא לאמא שלו בשמה הפרטי - נילי. היא
הסתכלה עליו במבט ממש עצוב, שהוא אפילו לא שם לב אליו ומלמלה
לעצמה - זה אמא, אמא, לא נילי! אבל הוא לא שמע.
חשבתי אז שזה מוזר ואפילו רציתי לשאול אותו על זה. אבל אז
חשבתי עוד קצת והחלטתי שעניינים משפחתיים יכולים להיות דבר
מאוד עדין ורגיש וויתרתי. ואחר כך בכלל שכחתי.
והייתה עוד פעם, שהוא היה בשירותים והפלאפון שלו צלצל. הסתכלתי
עם הצג והיה כתוב שם "HONEY BUNNY" (שמיד העלה לי אסוציאציה של
מסיבת גייז מטורפת כשכולם לבושים בתחתוני לייקרה ורודות).
שאלתי אותו אם לענות להאני באני והוא אמר תנסי. מה זאת אומרת
תנסי? תשמע, יש דברים שאני באמת לא יודעת איך להפעיל אותם, אבל
אני די בטוחה שאם אני אנסה ללחוץ על SEND אני בסוף גם אצליח.
עד שעניתי בצד השני כבר ניתקו, ושוב באופן אופייני לי התכוונתי
לשאול, אבל כשהוא יצא הוא אמר משהו על זה שזה ממש חסר תועלת
לשים על המיכל של האסלה ידית עם אופציה להוריד חצי מיכל, כי אף
אחד לא באמת עושה את זה. אז אמרתי שזה ממש לא נכון, וכשאני
עושה פיפי אני מורידה מיכל וחצי- קודם אני כן מורידה חצי ואז
רואה שזה לא מספיק ומורידה שלם.
וחוץ מזה תמיד קל לדבר במבט לאחור, אבל אני באמת לא חושבת שהיו
לי סיבות לחשוד, בעיקר לאור העובדה שעל אף שיש לי דימיון בריא
בחיים לא הייתי חושבת על סיפור כזה.
הכל התפוצץ יום אחד כשהייתי אצלו וראינו סרט בהולמרק, על איזו
פגישת מחזור אחרי 30 שנה, ואני אמרתי שיהיה נורא מצחיק לפגוש
את כל החברה מהתיכון, לראות מה יצא מהם. וזוכר את יהודה? שהיה
סוג של גאון? יודע מה שמעתי מזאתי... שהייתה חברה של יואב,
נו... איך קוראים לה? וככה דיברתי ודיברתי והוא שתק. וכשנתקעתי
עם איזה שם והצקתי לו שעה - זוכר?זוכר? פתאום הוא התפרץ בזעם
שלא רק לא ראיתי אצלו, גם לא תיארתי לעצמי שהוא מסוגל לו - אני
לא זוכר, טוב?! הוא צרח. לא זוכר, לא יודע, לא מכיר אף אחד,
בסדר?! עיניו התמלאו בדמעות של כעס (או משהו אחר?) וידיו רעדו.
אחרי שסיים לצרוח הוא התיישב באפיסת כוחות על המיטה ותפס את
ראשו בידיו. כמה רגעים אחרי אני יצאתי מההלם.
נתתי לו כוס מים והתיישבתי על הרצפה מולו. 'או קיי.. אתה יכול
להסביר בבקשה?'
דיברתי בטון הכי פחות מלחיץ שיכולתי כי נדמה היה לי שמילה אחת
לא במקום הוא יתפרק לי, או שאני אחטוף כאפה.
לקח לו רגע ארוך להתחיל לדבר. 'אני וחגי, חבר טוב שלי, מסתבר,
טסנו ליוון ברגילה. שכרנו שם אופנוע ועשינו תאונה. כל מה שאני
יודע על עצמי מאותה שניה זה רק מה שסיפרו לי. קוראים לזה
אמנזיה רטרו-משהו. אמרו לי שהוא היה החבר הכי טוב שלי, שהייתי
אמור להכנס לקבע, שלאמא שלי קוראים נילי ולאבא עמית, שהצלקת על
הברך זה מזכוכית, שאהבתי פינק פלויד ו... שלחברה שלי קוראים
נעמה ואנחנו כבר 3 שנים ביחד'.
ואו!!! צעקתי בתוך הראש שלי. 'המממ'. מה שיצא לי בקול. 'ומה...
מה בדיוק... אהה...'
פאק! איזה הזוי! זה קורה באמת? לא היה עדיף לשמור את זה בתור
תסריט לאיזה סרט?
'אז פגשת את החברה... את נעמה?'
,פגשתי. נראית נחמדה. יפה. כל הזמן בכתה וניסתה להזכיר לי
דברים. זוכר את הפעם שנסענו לצימר ונתקענו בחדר אמבטיה 3 שעות?
וזוכר מה עשית לי לשנתיים? ואני - כלום. גם לא מרגיש כלום.
וכבר עייף מלנסות להיזכר.'
'אז אתה לא בטיפול?' אני שואלת.
'בטח בטיפול. זה מתקדם מילימטר אחרי מילימטר. יש לי שברי
זיכרונות, אף אחד מהם לא קשור אחד לשני.'
'אז מה הקטע איתי? אותי זכרת?'
'אהה...לא.'
'מה לא? אז... אז איך...' יאאאאא. אני מנסה לנשום באופן סדיר.
'אני אגיד לך מה. כשניגשת אלי אני פשוט שיתפתי פעולה. חשבתי
שאולי אם לא תדעי וזה יהיה כאילו טבעי כזה... אולי משהו יחזור
אלי. אני באמת מצטער. לא התכוונתי לעבוד עלייך או משהו. פשוט
עשיתי את זה באינסטינקט ואחר כך כבר לא היה לי נעים.'
אוהו. 'אני צריכה שניה לחשוב כדי להחליט מה אני מרגישה עם כל
זה'.
'אין בעיה. אני מבין לחלוטין'.
מה? מה אני אמורה לחשוב? מה אני אמורה להרגיש? איזה מצב
הזוי!!! מצד שני הוא בהחלט הבחור הראשון שזרם איתי ככה...
'לא השתנית הרבה, אתה יודע. כלומר, בחיים לא הייתי חושדת כי
ההומור שלך נשאר אותו הומור, ובהתנהגות... טוב השתנית קצת אבל
ייחסתי את זה לכך שעברו איזה 6 שנים מהתיכון ובשנים של גבר זה
התבגרות בכמעט שנתיים שלמות!'
'תקשיבי, אני אבין לגמרי אם לא תרצי לדבר איתי יותר, אבל אני
חייב להגיד לך שמאוד ברור לי למה היינו חברים טובים בתיכון -
את פשוט אחלה בחורה, כייפית, חכמה. אני שמח שדווקא אותך מצאתי
מהעבר שלי. באמת.'
הממ... מרגש. טוב, די. מספיק עם הציניות. הבחור די מסכן. את
אמא שלו הוא לא זוכר. אז עבד עלייך קצת. אבל לא חבל להפסיד
אותו עכשיו בגלל אגו פגוע? ועוד אחרי שהוא ביקש סליחה?
'אני אגיד לך מה. עכשיו אני אלך הביתה. אעשה מקלחת. לא,
אמבטיה. ואחר כך אני אוכל חביתה...' טוב, זה כבר לא מידע
חיוני, 'בכל אופן, מחר אני אקום בבוקר, ואני ארים אליך טלפון,
ונקבע שבחמישי הולכים לשבת על בירה ולא נזכיר בכלל את כל
הסיפור הזה. אלא אם כן אתה רוצה שאני אעזור לך להיזכר בפרטים
מהעבר. אבל בוא נחליט שמכל האנשים בחיים שלך אותי באמת זכרת.
כן. אחלה תוכנית. הולכים על הדחקה. ברוב המקרים זאת דרך ממש
טובה להתמודד.'
הוא קם מהמיטה וחיבק אותי ממש חזק ואמר לי 'לא. את תסלחי לי
ברוב מודועותך ותביני שאני ממש ממש אוהב אותך ואת יקרה לי.
הבנת?'
הנה הטון הזה של הקצינים... 'כן המפקד...'
'יופי. ואנחנו נשב על כוס בירה בחמישי ואת תספרי לי הכל על
עצמך ועלינו ועלי ועל התיכון'. 'סבבה'.
'אז אנחנו חברים?'
'חברים'.
אבל עוד לפני שהספקתי לספר לו על המחששה בתיכון ועל המורה
להיסטוריה שתפסו אותה עם תלמיד שמינית בשירותים הוא התאהב
באחות שהייתה מביאה קפה לרופא שטיפל בו והם ברחו לאיטליה. וככה
זה נגמר.
איזה סוף דבילי.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 11/8/07 9:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סנדרה מלמד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה