אני עייף
עוד שקר שאני מספר לכולם
כי הם מכירים אותי כבן אדם עייף.
אולי זו עוד לבנה בחומה הענקית שמקיפה אותי?
אולי כן ואולי לא
אולי אני סתם מסתבך ואין שום חומה, ואני סתם ממציא לעצמי
תיאוריות עלובות שלא שוות שקל.
אולי כן ואולי לא.

"חברים"
עוד מילה שקשה להסביר
חושבים שהם מבינים אותך, מכירים אותך, יודעים עליך הכל...
כשאני צריך אותם באמת אני לא מדבר, אני שוב אומר:
"אני עייף"
וכל החברים האלה, שמבינים אותי ומכירים אותי הכי טוב מכולם,
אוכלים את זה.
עכשיו השאלה, איפה הבעיה?
בי?! כי אני משקר? או בהם?! כי הם סתם זונות ואחרי תירוץ עלוב
שאני זורק להם, הם מתייאשים.

היה משעמם עד עכשיו? לא הכרחתי אף אחד לקרוא, אולי בכלל עדיף
שלא תקראו, אני סתם כותב כדי לפרוק עצבים, באמת.



זהו זה, המשכתם ועכשיו אתם בפנים, אל תהיו כמו "חברים" שלי
שמתחילים ומתייאשים באמצע, אל תהיו כמוני.

היום היה היום הראשון של האימונים. 5 שנים של ריצות, כח,
סיבולת, כשרון, התמדה, משמעת, השקעה, נחישות, עצב ושמחה, ואולי
יותר מהכל, 5 שנים של כדורגל, מאחורי.
שנה שישית של כדורגל, ולא דמיינתי לעצמי עד כמה יהיה קשה, זה
לא היה ככה עד עכשיו.
היה קשה, רצתי, התאמצתי, כמו כולם. אף פעם לא היתי ראשון, אבל
גם בחיים לא אחרון.

כדורגל זה החיים שלי.
הגעתי למסקנה הזאת לפני שראיתי כדור.
כשאמא היתה בחודש השני, הבנתי שאני בועט ממש טוב וזה היעד
שלי.
אז למה לא ?
את החיים נתתי לכדורגל, והכדורגל היה החיים בשבילי.
כשהייתי קטן כל היום בחוגים ובמגרש עד שלא היה אור (גם זה רק
כי אני לא רואה טוב מרחוק).
עד שהצלחתי לשכנע את אמא שלי שאני רוצה להכנס לקבוצה, באופן
מסודר, ולהשקיע בזה, ממש כמו מקצוע בתור נער, לקח המון זמן.
כל דבר קטן שקורה בקשר לכדורגל באמת פוגע בי, יותר מהמשפחה
ויותר מאהבה ויותר מחברים ויותר מכל דבר אחר שאפשר לתאר
ב"סיפור קצר", "שיר", או כל שקר אחר.

היום,
פעם ראשונה שאני לא מצליח לסיים ריצה כמו שצריך, לא נשברתי
באמצע, ממש לא.
אבל כשסיימתי, ראיתי בועות מרחפות מעליי, הרגשתי שזיעה שוטפת
לי אפילו את השיניים, שאם יש כזה מושג 'קשה', הרגשתי אותו על
בשרי.
כל כך קשה, כמובן שהיו כאלה שחייבים להתחנף, ויש להם כושר, ויש
להם יכולת, ויש להם פוטנציאל, אבל כדורגל זו קבוצה, וכשרוצים
לנצח, צריך להיות ביחד, אולי כמו כל דבר בחיים.
אולי כן ואולי לא.


גם חברה שלי, אולי אני באמת אוהב אותה, אבל אני חייב להודות
שהיא גם לא היתה כאן כשצריך.
"מחנה קיץ"
כוסאמא של הצופים!
דיברנו בטלפון, ולה הייתי צריך להגיד 3 פעמים שאני עייף כדי
שהיא תאמין לי, וואו, הישג לא?
כשאני חושב על זה, גם אם היא היתה פה אני לא חושב שהייתי נפתח
בפניה כמו שושנה ומספר לה את כל מה שהייתי מספר אם היה מישהו
שהייתי סומך עליו בעולם הזה.

עזבו את האימון הראשון של השנה, ואת חברה שלי...
המשפחה שלי,
אדישים לכל מצב, כשאני חושב על זה מלמעלה, אולי עדיף שזה יהיה
ככה
אולי כן ואולי לא.
אבל "אינטואיציה אימהית", פעם חשבתי שיש כזה דבר, אבל כשאני כל
כך עצוב, עצבני ו"עייף", אני מצפה מזאת שילדה אותי להבין.
בד"כ אנחנו בקשר טוב, היא דואגת לי, היא אוהבת אותי ואת אחותי
וכל זה...
אבל קצת לגלות איכפתיות.
"כולם עצבנים בבית הזה, תהיה איכפתי"
זאת המציאות, ואם התירוץ שלי זה שאני עייף, אז זה התירוץ של
אחותי, של אמא שלי, של אבא שלי ושל כל ג'וק שנכנס לבית הזה
ובורח כי הוא מבין על מה הוא נפל. אולי זה דווקא טוב, אין לנו
חרקים בבית
אולי כן ואולי לא.


אז מה הפתרון שלי למצב כזה?
היום רצנו 4 וחצי קילומטר... מחר רצים 6... איך אני אסיים את
הריצה אין לי מושג.
כשסיימתי היום ועמדתי איכשהו בקצב שדרש מאמן הכושר, ראיתי
בועות מרחפות מעליי, דמייניתי שהחיות מדברות איתי, ראיתי כפול
ואולי גם משולש, הרגשתי שאני עומד להקיא, אבל רק בגלל שהיו
המון מאמנים ואנשים חשובים וזה היה האימון הראשון השנה, הקיא
חיכה עוד קצת ולא יצא היום, וכשאני חושב על זה, אני לא חושב
שהייתי במצב נורמלי והגוף שלי תיפקד כמו שהוא אמור לתפקד אחרי
מאמץ.
אולי זכיתי לראות משהו שאחרים לא רואים?
אולי כן ואולי לא.

הבעיה החמורה ביותר היא שאין לי מוטיבציה,
אז בואו לרגע נמציא שני חברים, אבל אמיתיים, לא כאלה
שמתייאשים.
לאחד נקרא מוטי, הוא מאוד עקשן אבל לטובה, הוא תמיד רוצה להגיע
לסוף אבל עומד להשבר ברגעים שכולם נשברים בהם. בדיוק כאן מגיע
החברה שלו,
בציה- היא באמת עקשנית, תמיד מושכת אותו לפסגה, תמיד רושמת לו
את ההשגים, לא נותנת לא ליפול, לא לסטות לצדדים, רק קדימה עד
למטרה שמוטי הציב לעצמו.
ביחד- הם פשוט זוג מושלם, אין להם בעיה ביחד.
אולי אני מקנא במוטי? ואולי בבציה?
אולי כן ואולי לא.


במי אני באמת מקנא?
אנשים לא עצלנים, שלא מותרים לעצמם א-ף פעם אבל א-ף פעם,
יודעים לשמור על שיגרה מסודרת, קבועה ויציבה, ולא רק מספרים
שהם חיים שיגרה שכזאת.
אנשים שלא מפחדים לנסות חדש, ליד כולם, אין להם 'בושה' (עוד
מושג מטומטם) או פחד להכשל, לטעות או לא להצליח.
לפעמים אני מדמיין שהעולם קופא, ורק אני ממשיך להתקדם, להצליח,
כשכולם עומדים, יושבים, שוכבים, לא זזים.
עוד פנטזיה? אולי
אולי כן ואולי לא.


התחיל החופש, אז מה תיכננתי לי לחופש הזה? וואו כל כך הרבה...
לעבוד והרבה! אבל התחילו האימונים מוקדם מהרגיל ונאלצתי לבטל
את כל העבודה שתיכננתי לעצמי, ביאסתי אנשים שסמכו עליי, וכנראה
שלא ייסמכו עליי יותר...
להיות עם החברים! כבר אמרתי שהאימונים דפקו לי את לוח הזמנים?
להיות עם החברה! אני קם בבוקר לאכול, הולך להתאמן וחוזר לישון,
אז יש לי זמן בבוקר, אבל היא במחנה קיץ של הצופים וכשהיא חוזרת
אני במחנה אימונים. כנראה שאלוהים לא מת עלינו כזוג...
לרדת לאילת! התאריכים שסגרתי לאילת זה מחנה האימונים שצץ לי,
אז נאלצתי לבטל.
אולי טוב שביטלתי? אולי טוב שאני משקיע באימונים, אבל לא טוב
שאני מזניח את שאר הדברים. אני פשוט לא מתפקד עם הכל ביחד?
אולי כן ואולי לא.

אני תמיד מתחיל גרוע.
זה מן כלל אצלי, אם אני מתחיל בסדר, משהו קצת דפוק אצלי.
אם אני מתחיל טוב, אני בטוח קצת לא בסדר.
אז את העונה (כדורגל) אני מתחיל גרוע, ותמיד הולך ומשתפר.
את הלימודים, אני מתחיל גרוע ואז הולך ומשתפר.
עם החברה, התחלתי גרוע, לא יודע אם זה ילך וישתפר.
משפחה? לא התחלתי וזה גם לא יגמר, לא נראה לי שבקרוב.
אולי עדיף שזה יגמר בקרוב? לא, אסור לדבר ככה, אמא תכעס.
אולי כן ואולי לא.

אם כבר התחלות, בואו ניתן דילוג לסוף.
הסוף תמיד מאכזב.
אני חושב שהגעתי לאיזו שהיא מדרגה חדשה שלא פגשתי, ואז דברים
גורמים לי להרגיש שהמדרגה הזאת פשוט נמוכה משחשבתי.
אני תמיד מקווה שיעריכו את העבודה שלי, כי אני עובד ומשקיע,
אבל מגלה שאף אחד לא באמת שם עליי.
אז אומרים שמי שמשקיע מגיע רחוק. אחד השקרים הגדולים ששמעתי
ושאשמע עוד הרבה זמן.
אומרים שמי שכשרוני זה לא מספיק. שקר לבן.
זה מספיק, כל עוד יש לו מזל.
מזל-
לא הגיוני שאני אאשים עכשיו את המזל שלי.
טלה ונאחס, אני בוחר באחת מהתשובות כששואלים איזה מזל אני,
תלוי אם בא לי להגיד את האמת, או להגיד את האמת האמיתית.
חלק זה מצחיק, הם חושבים שאני מתבדח, אותי זה מעציב, לא מעציב
שאני מזל נאחס, כבר השלמתי עם זה.
מעציב שאנשים צוחקים על המציאות.
אז מי שאומר שכל מה שצריך זה טיפת מזל בחיים, והכל זה מזל,
עדיף להתרחק ממנו, זו גישה של לוזרים. תמיד היתה ותמיד תהיה.
השאיפה זה להיות ווינר, קודם כל, בראש ובראשונה, ואולי טוב
שאני לפחות מציב מטרות, עזבו את זה שאני לא אגיע אליהן בחיים
ואני תמיד רק אכוון גבוה, אקפוץ כמעט עד הסוף, ואז לא יהיה לי
לאן לנחות.
אולי טוב שאני מציב מטרות.
אולי כן ואולי לא.

אז מה ביקשתי? שום דבר!
כל מה שצריך בן אדם זה בריאות (אני יודע שאני נשמע כמו סבא שלך
עכשיו, תתגבר!) זה באמת ככה!
בואו נתאר שאני לא קשור לכדורגל, קשה, אבל אפשרי, בדמיון הכל
אפשרי.
בואו נתאר שאתה עצמך, או את עצמך, כבר לא קשורה לדבר הזה שתמיד
השקעת בו עמוק בלב.
את כבר לא רוקדת, אתה כבר לא ספורטאי, את כבר לא שרה, ואתה כבר
לא מבין כלום במחשבים.
אבל אתה בריא. אתה תמיד יכול להתחיל מחדש, כי אף פעם לא מאוחר
מדיי. כן! זה משפט שבאמת שווה לזכור- אף פעם לא מאוחר מדיי.
כל מה שבן אדם צריך, זה חיבוק חם ואוהב, ולהתנתק מהרחמים
העצמיים שהוא שוחה בהם.
אז התחלתי בנימה פאסימית, ואני מסיימ בקצת יותר אופטימיות.
טוב להיות אופטימי?
אולי כן ואולי לא.

חייב להודות שהבמה, הדף, המחשב, היכולת לכתוב, פרקה לי את כל
הרגשות.
אני לא מאמין שזה באמת עניין מישהו, גם אם תגיבו וגם אם לא,
אותי זה לא היה מעניין לקרוא.
אבל זה עוזר. אולי בעצם זה לא עזר?
אולי כן ואולי לא.