ההודעה על מותו בוששה לבוא. זה הרגיש מגוחך. מספר פעמים קראו
לנו לבית החולים להיפרד ממנו, עמדנו מולו המומים, בוכיים,
מנוזלים, מנגבים איש על רעהו את הבכי והתקווה והייאוש
והזיכרונות והכאב והנזלת וכולנו אומללים עד עמקי נשמתנו
באומללות איומה וכנה שכולה פרידה מהסב האהוב.

"למה, למה?" מדי פעם נשמע בחדר, "זה לא ייתכן" היו שאמרו, "למה
עכשיו?" גם את זה שמעתי. ובעיקר נחירות, נחירות נחושות של אדם
מבוגר שעייף מן החיים ורק מבקש לישון. לישון, לישון, לישון, לא
למות.
וממתי נפרדים מכל אדם שהתעייף?

אני לא נפרדתי ממנו. סירבתי. עמדתי מול מיטתו וסירקתי את מעט
השערות הלבנות על ראשו. כל עוד הוא נושם, חשבתי לעצמי, אין מה
להיפרד. הוא לא הולך לשום מקום. הינה, אני אפילו שומעת אותו
נוחר. בן אדם נוחר הוא לא מת, הוא רק ישן. נוחר. שינחר. שירעיד
את הקירות, חשבתי לעצמי, שירעיד את העולם עם הנחירות הנחושות
שלו ויודיע לעולם שהוא חי וקיים.

סבא שלי תמיד היה עקשן. עקשן כמו פרד. סרב להסכים לנורמות
בחייו וסרב להסכים לנורמות בתי החולים שאומרות שאם בן אדם
בקריסת מערכות טוטאלית, אחרי אירועים מוחיים, אירועי לב, בצקת
ריאות ומוגלות בשתי הרגליים - הוא כבר היה צריך להיפרד
מהעולם.

אז כדי לזרז את התהליך ("בכל זאת ישנה צפיפות אוכלוסין וצריך
את המיטות לחולים הבאים"... אמרו בנימוס קר) קראו לכל העולם
להיפרד ממנו, ואנחנו עמדנו מול המיטה וכל אחד ביקש ממנו סליחה
ואמר לו שהוא אוהב אותו וקבע איתו פגישה בעולם הבא, בגן עדן
וחייך קצת.

ורק אני לא נפרדתי. אני לא נפרדת מאדם נוחר. אדם שנוחר הוא אדם
חי, ישן בשינה עמוקה אבל חי. ישן כבר ארבעה חודשים ולא פוקח את
עיניו אבל חי. ישן כבר ארבעה חודשים ורק מכבה את מערכות החיים
שלו בכל יום עוד קצת אבל הוא חי.
הוא חי.

וכל עוד הוא נוחר - אני לא אומרת לו שלום.

1.7.2007