וכמו בכל בוקר, היא תסתכל על הצד הריק במיטה
ותיזכר בך.
היא תזכור את תווי פניך הנאים
היא תזכור את חיוכך הנעים,
היא תזכור את המבטים שלך שגרמו לה לצמרמורת.
היא תזכור את הנגיעות, את הידיים שרצו לגעת בכול.
היא תזכור את האנחות שליוו אותן בהמשך.
היא תזכור כל פרט קטן בגופך.

אבל היא לא זוכרת את ההשתכרות הראשונה שלך
היא לא זוכרת את ההשתכרות השנייה והשלישית.
היא לא זוכרת את הצלקות
היא לא זוכרת את הצעקות והבכי
היא לא זוכרת את עגמת הנפש
היא לא זוכרת את ההשפלה והייאוש
היא לא זוכרת כשבגדת בה
היא לא זוכרת את העינויים המתמשכים
היא לא זוכרת את כל הדמעות
היא לא זוכרת את ניסיון ההתאבדות
היא לא זוכרת את כל הכאבים
היא לא זוכרת שהיא הייתה בסך הכול עוד בובה על חוטים בשבילך.
איך זה שהיא לא זוכרת, אבי?

אתה הפכת אותי למלכה, הלבשת אותי בכל הבגדים הכי יקרים,
קנית לי את הצעצועים הכי גדולים, הרבצת לשולחן בכל פעם שנתן לי
מכה, אתה היחיד שראה אותי גדלה, אתה זה שלימדת אותי לקרוא
שעון, אתה זה שקניתי לו מתנה ליום האב בכל שנה, אתה זה שגרמת
לי להעלות חיוך, אתה, המפורסם שכולם מכירים וחושבים עד כמה אתה
מקסים, תמיד מצאת זמן אליי.
ובכל זאת, איך זה שלא ידעתי?

וכמו בכל בוקר, כשאתעורר מוקדם, אראה אותה מלטפת את הצד השני
של המיטה.