מדוע את מדממת וורג'יניה?

וורג'יניה: לפני כל שחרור היה איסור, ירידה תלולה. לא היה לי
חלק במחול המטורף של מחזור היצירה והכאב. לא הייתה לי שליטה
בזמניו ובגורמיו.
כילדה מבוהלת רק כאבתי מפחד הכאב.
פחדתי לאבד את יסוד האני שבי
פחדתי לאבד את הנשמה החדשה שנולדה עם גופי, אותה נפש נשמה שהיא
האני החדש.
פחדתי להתנתק ממרקם הבשר התקופתי, כמוהם הייתי בעלת כלים
מוגבלים.
חורצת דעות באותה חוקיות הבשר הנכונה לאותה התקופה.
לכן כתבתי את אורלנדו
הידע מנחם ומגביל
רציתי לחוות את ההבנה המוחלטת, לחוש באותו החיבור הנעלה.
לא ידעתי שגם האדם הפשוט הוא מעבד הרוח

והאהבה וורג'יניה, לא הפסיקה את הדימום?

וורג'יניה:
ניחמה וחיזקה אותי האהבה
ואת טעמה העז והכרת התודה חשבתי מעומקו של מכאובי.

והאמונה וורג'יניה? היה בכוחה לסגור את הדימום?

וורג'יניה:
האמונה ביסוד כל נשמה. האמונה שלי באה והלכה. פרטית ולא יציבה
הייתה.
אלוהים לא היה ברור לי. פחדתי להאמין באופן עיוור בטוב האין
סופי
מחסומי האמונה היא שמירה מעיוורון.  
הרי המוות יקירתי לכולנו מחכה
ואת אינך מפחדת ממנו? מאובדן כל האמונה? והתקווה

הדימום שלך וורג'יניה, מחלתך, הייתה וודאות המוות.

וורג'יניה: כן

הייתי חולה. המחלה הפתיעה אותי בגיל המעבר מילדות לבגרות
קשה היה לי לקבל את השינויי הגוף המתחוללים בניגוד לרצוני
והרצון שלי מהו ? רוצה לרתום אליו את כל הסוסים הנעלמים הללו
לכוון את הסחרור
הרצון הצמאון לעצמאות ושליטה מוחלטת על הגוף המזדקן על המין על
הזמן  
הנשמה החדשה שלי לא הבינה שינויים
היא ידעה שכל שינוי מקרב אל המוות

מה אסר אותך ושחרר אותך וורג'ינה?

וורג'ניה: הוודאות.
בגיל שלוש עשרה הייתה בי וודאות למוות אל אי ההתקיימות המוחלט,
אל חוסר האונים.
לא הייתי אישה ולא גבר, מרחף בין זמנים וחוקים ואסורה בתוכם.
שוועתי אל החופש, שוועתי אל מפלי היצירה שיבטיחו את הנצחית שלי
לפחות בתודעה הקולקטיבית האנושית.
אני מתה בידי. אני ואלוהים קרובים, מותי בא מרחמים אל הנשמה
החדשה החווה את חומו הלוהט של גיהנום.
ירוקה ומלבלבת הרחמנות אל הנפש הזועקת את כאביה.
והגוף בית זמני, עטוף בשרו הזמני במלבושים מתחלפים מתקלפים
אני בנצח יקירה אין מה לחשוש, לחשוב, לפחד.
היצירה שבי מתחוללת במעבדי הרוח עבדי הרוח נצח פה ונצח שם
?