אני מסתכלת לך בעיניים, לא מבינה מה אני עדיין עושה בעולם
החשוך הזה שלך.
אתה שוכב בלי חולצה, עם ג'ינס זרוק והבוקסר השחור שלך יוצא
ממנו.
מאחורה, בשכמות של הגב, מקוקעים לך שני כנפיי נץ.
תמיד כששאלתי אותך למה דווקא את זה ושם, השבת לי "חופש".
תמיד היה לך מבט מסתורי, שככל שהיינו יחד, רציתי יותר לפענח.
אז אנחנו שוכבים זה לצד זו, במיטה גדולה ושחורה.
הנרות הם האור היחידי שהחדר הזה ראה, אבל גם הם מתישהו נכבים.
אני מביטה בירוק של עיניך, שלאט לאט הופך כהה יותר .
טקסטים שלמים רצים לי בראש בזמן שהדבר היחיד שאצלך רץ זה
העשן.
ג'וינט אחד נראה כמו סרט ממושך של תסריטאים מתוסכלים של סרטי
פרוזאק למתבגרים.
הקירות מלאים בציורים שלך, או כמו שאהבת לכנות את זה 'התפרקות
צבעונית'.
השקט הנפשי שלך הוא בערך כמו רעידת אדמה 10 בסולם ריכטר.
קופסאת מלברו זרוקה על המיטה ביחד עם בקבוקי בירות מרוקנים.
טושים שחורים ועפרונות למקרה שתבוא מוזה.
מצטט חלקי משפטים משירים של אמנים ויוצרים מדוכאים כמוך על
קירות החדר.
ואז, לכל סיטואציה יש מקום משלה על הקיר.
שיכור ובוכה, מתקשר אליי שאבוא להוציא אותך מכל החרא שיש לך
בחיים.
אומר לי שאני האור היחיד שלך.
הפנס שלך בכל החושך.
במקום לפנטז על חתונה לבנה וחיים מסודרים, היינו יושבים ביחד
ומתארים את המוות שלנו.
תמיד חלמת על צוק שממנו תוכל 'להחיות' את הכנפיים שבגבך ולצאת
לחופש.
מוזר שהחופש אצלך הוא המוות.
'משהו בך מטריף אותי', היית חוזר ולוחש לי בין הסנפה להסנפה.
אני שוכבת שם, מרגישה שאתה מאוהב בג'וינט יותר מאשר בי, מחכה
להסנפה האחרונה.
וכשהיא באה, אתה מלטף את פניי ומסתכל לי בעיניים, מתקרב ומנשק
לי אותם.
שואל אותי מה אני עוד עושה פה איתך, למה אני מבזבזת את הזמן
שלי עם בנאדם שלא יודע מה הוא רוצה מעצמו ומהסביבה שלו.
אני בעצמי לא ידעתי אז לא השבתי.
נשכבתי צמוד אליו והוא חיבק אותי.
התחלת לאט לנשק אותי, אמרת לי שהשפתיים שלי גורמות לרחף ללא
סמים.
ככה אלו המחמאות שלך.
שנינו מביטים לתקרה ומנסים לחדור אחד למחשבות השנייה.
האהבה הלא מובנת הזאת היא כמו אקסטה ממושכת מעורבבת בתאווה.
מתי זה יגמר?