"גורילה, גורילה, גורילה"
שלוש ספרתי.
אני ארשום, אחרת לא יאמינו לי לשום מילה,
אחרת מחר אני כבר לא אאמין לעצמי.
אני רושם,
אחת על המדף בסלון, על יד התמונה מהטיול לפני שנה לברצלונה.
השנייה על אדן החלון, עומדת ומנפנפת בידה.
והשלישית שוכבת על הכורסה, הכורסה שלי קיבינימט!
רשמתי,
מי יאמין לפרופסור במעמדי שרואה גורילות מסתובבות חופשי בביתו
כל היום.
אפילו השכנה מרתה חשבה שאני משוגע לגמרי שצעקתי לה, "מרתה,
היזהרי, גורילה מאחורייך!" כאשר נכנסה לביתה שלשום עמוסה
בשקיות מהסופר. ומזל שצעקתי, היא נכנסה בריצה הביתה וכך הצליחה
לחמוק מהגורילה הברברית שניסתה להגיע לשקית הבננות שבידיה.
ד"ר גורילשטיין אמר שהכדורים יעזרו, הן יפסיקו להגיע ואני
אפסיק לרדוף אחריהן במקל משונן. אבל מאז המצב רק מחמיר, לפני
כשבועיים אני יכול להישבע, שאחת מהן ישבה מולי במטבח לפני
שיצאתי לעבודה. יכולתי להריח את ריח הג'ונגל נודף משערותיה
הפרועות, יכולתי לשמוע אותה מדברת אליי, אך התעלמתי, כמו שד"ר
גורילנשטיין אומר "תתעלם, זה יעבור".
אז התעלמתי. והיא, היא כמו תמיד חזרה.
מאוחר יותר כשחזרתי הביתה, ישבתי בחדר העבודה וקראתי את החומר
למחר, היא שוב פנתה אליי, גורילה ארורה, אבל אני לא הסתובבתי
רק המשכתי בעבודה. כמו שד"ר גורילנשטיין אומר "תתעלם, זה
יעבור". אז התעלמתי.
כשאני עוצם את העיניים אני רואה את פרצופה המעוות, האף הפחוס
והעיניים הענקיות.
ידעתי שהמצב גרוע כשלילה אחד התעוררתי כשאני חובק בין זרועותיי
גורילה שמנמנה ושעירה. אז עשיתי את מה שכל בן אדם שפוי היה
עושה, כאשר הוא מגלה כי גורילה ענקית ישנה אתו במיטה. צרחתי!
צרחות איומות, כל השכונה התעוררה, אפילו מרתה השכנה הגיעה
בריצה ודפקה על הדלת.
אבל הם לא האמינו לי, אף אחד לא האמין לי, אפילו לא ד"ר
גורילנשטיין שאמר לי לקחת את הכדורים שלוש פעמים ביום.
גורילה!
עוד אחת, רגע, לאן היא נעלמה, לפני רגע היא הייתה פה, היא
נכנסה לחדר. איפה המקל המשונן, אני חייב לתפוס אותה ואז הם
יראו שהם טועים. החדר ריק, אני בטוח שהיא הייתה כאן לפני
שנייה. רגע, אני שומע אותה, בחדר העבודה, איך לעזאזל היא הגיעה
לשם, הנה הממזרה הקטנה קופצת ומנפנפת בידה.
"תרדי מהשולחן שלי, יא חתיכת..."
היי, היכן היא? שוב ברחה. אני חייב להתקשר למרתה ולומר לה
לפקוח עיניים, יש גורילות שמסתובבות חופשי בשכונה.
הגורילות האלה הן מטרד ציבורי, והעירייה לא עושה דבר בנדון.
במשך שלושה שבועות כל יום הייתי מתקשר לפחות פעמיים ביום כדי
לדווח. בהתחלה הם עוד היו שולחים ניידת סיור כדי לבדוק את
העניין, אבל עכשיו אפילו הם הרימו ידיים ופשוט הפסיקו להתייחס.
מבחינתם שהגורילות ישתלטו על כל העיר.
והן מתחילות, זה רק עניין של זמן, בשבוע שעבר כשחזרתי הביתה
דרך שדרת האקליפטוסים ברחוב גורילביץ' ראיתי משפחה שלמה של
גורילות מטפסות על הענפים ומקפצות מעץ לעץ. ארורות הגורילות
האלה מישהו חייב לעצור אותן ואם העירייה לא עושה דבר בנדון אני
חייב להציל את המצב. בגלל זה המקל המשונן, זה לא שאני מתעב
גורילות או חיות בכלל, זה פשוט עניין של חיים ומוות, זה אנחנו
או הן...
גורילה!
עוד אחת, גדולה יותר, על יד דלת הכניסה, היא חושבת שאני לא
מזהה אותה כשהיא מחופשת. הסתלקי מפה! "תתעלם, זה יעבור."
איך היא לא מתביישת לקחת לי את המעיל.
וזו לא פעם ראשונה, מדי פעם הן באות מחופשות, הייתה אחת לפני
כמה ימים שלקחה את מעיל הגשם שלי התלוי על הקולב בכניסה, חבשה
לראשה את הכובע שקניתי בטיול לפני שנה בברצלונה, ונעלה את
מגפיי החומים, כאילו בעוד רגע היא יוצאת לטיול ברחבי העיר.
הן חושבות שאני לא מזהה אותן ככה, הן מפחדות מהמקל המשונן, לכן
הן מתחפשות.
ד"ר גורילנשטיין אומר "תתעלם, זה יעבור." זה לא עובר, אני
מתקשר אליו עכשיו, או שקודם כול אני אתקשר לרשויות לפני שיקרה
פה אסון עולמי, השתלטות הגורילות על המין האנושי. אני יודע,
אני אתקשר למרתה, היא תמיד מבינה ויודעת מה לעשות, אולי היא
תכין לי את מרק הירקות שלה שאני כל כך אוהב, אוי מרתה...