"היי קטנטונת, ילדה קטנה שלי.
את שוב מתחבאת לך אי שם, תצאי מהכוך שלך, אפילו שחם שם ונעים,
תפרשי ידיים, תתפתחי ותגדלי, כולם מחכים לך.
גם החבילה עדיין מחכה לך בצד, ארזנו אותה וסידרנו שיהיה קצת
נוח, נשאר לך רק להניח אותה על כתפייך לפני שמישהו אחר יקח
אותה ממך".
הם צעקו לה כך כולם, מיליון קולות עולים אחד על השני, שוב אותו
הניגון.
ענקיים כל כך הם לידה, מכף יד לכף יד של אחר הם מעבירים אותה
ובוחנים, שופטים אותה כאילו יום דינה הגיע, אך לא מבחינים עד
כמה כתפיה קטנות ועדינות ועלולות להישבר מקצת יותר מדי כובד.
והילדה מכונסת בעצמה על כף ידו של האיש המשופם הגדול ופרצופה
משתקף במשקפי השמש השחורים שלו והיא שואלת את עצמה "מי אני?
כמה אני שווה?"
והיא כבר לא מבחינה אם זה הקולות שסביבה או הקולות הפנימיים
שלה שעונים לה בקול צורם:
"כלום,
כולך כלום,
גופך כלום
ונשמתך כלום, פשוט כלום"
וזה מרגיע אותה והיא נינוחה לדעת שהיא כלום במציאות של גורל,
משמעויות וכאב, אך אם אין היא כלום למה כולם סביבה צריכים את
עזרתה, מדברים, צועקים ומטיחים בה האשמות ושאלות בלי תשובות?
קטנה כל כך מתחמקת מהעיקר, אפילו הגורל לא זריז כנפשה, היא
בורחת גם מהימים הגורליים ביותר, איפה שהייתה צריכה להיות
במקום אלו שנפלו ומתדרדרים לה מול העיניים, או לפחות לתמוך,
להיתלות על כף ידם הענקית הפצועה ולתפור את החורים והיא מתחמקת
עם תירוץ שמספק את כולם, אך נשמתה לא שבעה ממנו, היא יודעת
שהיום הזה לא היה אמור לפעול לטובתה, כי אולי גם פגיעה קטנה
בגופה הקטן והחלש האמת וגודל המציאות היו מתבהרים לה, היא
עכשיו הייתה מרגישה כמו מי שמעליה, לא שונה ולא אשמה.
והיא עדיין ילדה קטנה, שלא למדה לבחור ולא להחליט, היא בקושי
מכירה את עצמה כדי לדעת מה טוב לה ומה פחות.
ושוב היא בוחרת לחזור לפינה החשוכה שקצת מפחידה אותה, זו ששם
המצפון מעניש אותה על מה שהיא לא מצליחה לפצות בעצמה.
והיא מנסה לשמוע את הקולות שבאוויר.
"ילדה קטנה שלי, תעזי, הפחד קטן הוא ממך.
תפרחי, זה הזמן שלך..."
אך הקולות רק מהדהדים, הם חלשים מדי וקולה הפנימי אוטם אותה
מלהקשיב.
והיא שוב מתקפלת בעצמה, בוחרת את הלבד, המקום שהכי כואב, איפה
שאיש לא מצליח לגעת, הכניסה צרה מדי לכל אחד, רק גופה הקטן
יכול להשתחל.
והחבילה נשארת בצד, היא כבדה לשאתה על כתפיה הצרות,
כבדה מדי, כן, הם כבדים מדי בשבילה - החיים...