את ציבור קוראי הספרים ניתן לתאר כגוש חסר צורה ופנים - מעין
מפלצת בלתי נראית. הבה נכנה אותו "מפלצת הקורא". זו חיה מאד
מסובכת ורעבה... שאינה מושפעת מגורמים חיצוניים כמו מבקרי
ספרות או עיתונאים. ברצותה - תרומם סיפור וברצותה תשליך פנינים
לפח האשפה. כידוע, דיווחי המכירה, הם המדד להצלחת ספר (וזה
כולל ספרי בישול), קשה מאד לדעת מה יש בו בספר/ סיפור המסויים,
שמושך את הקורא.

הערב, נתנו לי חברי הזדמנות נדירה לדבר בשם "מפלצת הקורא" על
ספרים בכלל ועל ספרות עברית ובתוכה ספריו של עמוס עוז במיוחד.

סיפור טוב מורכב מעבודת הסופר ומדמיונו של הקורא. ככל שהסיפור
טוב, גרוי דמיונו של הקורא עז - וכאשר הם מתחברים, הסיפור
ומרחב הדמיון שעליו הוא נע, מתרומם הקורא למצב של הנאה
עילאית.

על מנת לתאר מין חיבור כזה בפניכם בחרתי בספר של עמוס כדוגמא.
עמוס  הקל עלי את הבחירה. בערב יום הזכרון האחרון, שמענו אותו
מספר על שנות ילדותו בירושלים בעת הקמת המדינה. הוא סיפר על
רקטה שבנה עם חבריו הילדים ושכוונה לארמון באקינגהאם בלונדון.
הסיפור האישי היפה הזה, הוביל אותי ישירות לספר "פנתר במרתף".
בספר זה מסיר הסופר את כל קליפותיו וחוזר להיות ילד הרואה,
שומע ומשתף אותנו בלבטיו האישיים ובכל האירועים העוברים על
השכונה בה הוא גר.

בעדינות רבה, הוא מעלה מתוך באר שכוחה, חוט דק שעליו שזורים
לכל אורכו סיפורים קטנים מאותה תקופה הרת גורל. כל סיפור קטן
כזה משמש מתג הפעלה לסיפור אישי שלי שעולה ומביא עמו את ניחוחה
של אותה תקופה, בה הימים נמשכו בקצב איטי יותר, השמש היתה
בהירה יותר, השמיים היו תכולים יותר, העגבניות היו אדומות יותר
וריחניות הרבה יותר.

כך מושכות הפתיליות מירושלים את הפתיליות של אימי, זאת עם
הפתילות הישרות וזאת עם ראש הקונוס. הקלמר שקונים משיבולת מעלה
באפי את ריח העץ והפוליטורה של קלמר העץ עם הפיתוחים שקיבלתי
בכיתה א'. פרדיננד מגלן ווסקו דה גמה מזכירים לי את ספרות הידע
שבלעתי, הצרור בניר החום שמוחבא בספריה והתרגשות הילד סביבו,
את ריטואל משחקיי האסורים באקדחו של אבי (השמור עמי גם היום).

ספר טוב חייב לגעת ברגש ולהפעיל את הדק הדמיון. ספר טוב כזה
מעניק לי רגעי שמחה וצחוק מתגלגל, ואנקות בכי ודמעות המתפרצות
מאליהן, להנאתי.

ועמוס...

לא יכולתי למצוא ביטוי קולע מזה ששמת בפיה של ירדנה (מ-"פנתר
במרתף"), המופנית ישירות למספר - אליך:

"מה שמיוחד אצלך - כל דבר שאתה מספר - ממש יכולים
לראות".



31/5/98 מתוך דברי ברכה שנאמרו לעמוס עוז בטקס שנערך לכבודו
עם קבלת פרס ישראל