[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זו הייתה סיטואציה די מוזרה אני חייבת לומר, אבל אף אחד
מאיתנו לא התיימר להיות נורמלי. גבר ואישה, שכובים על גבם בשני
קצוות המיטה. המיטה רחבה, אבל קטנה מדי בשביל להכיל את כל המתח
והתשוקה ששררו שם.
לבושים במכנסי פיג'מה כחולות, משובצות ומגוכחות, תוצרת ארה"ב
כמובן שכל אחד מאיתנו קנה לחוד, בהינו בתקרה.
שתיקה רועמת...
"אפשר לחבק אותך?" הוא לבסוף שואל.
"כן", אני עונה חצי שיכורה חצי מעורפלת.
הוא מחבק בהנחייתי, כי מוזר לחבק אחרי נצח שעבר בינינו לבד,
איש, איש בעולמו. אני לופתת את ידו ומניחה ברכות על הבטן ולא
מפסיקה להחזיק אותה, אולי משיתוק אולי מרצון לשמר את הרגע.
שוב שקט. שקט טוב, נעים.
לפתע רוכן ונותק נשיקה קטנה של חצי מבוכה חצי תשוקה על הפה
ונסוג מייד לטריטוריה שלו.
אני סופרת "אחת".
הוא מבין או לא מבין את המסר ומיד מדביק נשיקה שנייה זהה.
אני סופרת "שתיים" וב"שלוש" הוא כבר כולו עליי, בסערת
רגשות, בכל מקום, מנשק, מלטף ולופת אותי חזק.
וזהו... שעה של מבטים בהחלט הספיקה לנו כמשחק מקדים, הכל קרה
כל כך מהר ובכל זאת זה הרגיש כמו סרט בהילוך איטי, לכל רגע היה
כס כבוד וחשיבות, לכל פריט שפשטנו היה רגע משלו. אנו מלטפים
ואוחזים במקומות שכבר ידועים לנו, ויודעים בדיוק היכן נקודות
התורפה ובכל זאת, זה הרגיש כאילו ראיתי את גופו לראשונה.
הוא לוחש לאוזני "פסיכית שלי", מזכיר לי כמה התגעגע, כמה מטורף
עליי, ולא מוריד את הפה ממני לשנייה.
"מה יהיה אתנו שמעון?" אני שואלת, לא ברור אם את עצמי או
אותו..."כמה התעגעתי" אני לוחשת לאוזנו, "אוי סוניוש, גם אני
גם אני" אנחנו מתגלגלים בתוך מצעי הסטאן, הוא שב ולוחש
"והחולצה האדומה הזו... לבשת אותה בכוונה, אה? לשגע אותי!"
"לא!" אני דוחפת אותו כדי להבהיר את עמדתי בעניין... והוא
מחייך לפחות מחצי שנייה ושוב מסתער עליי וסותם לי את הפה.
שמעון אף פעם לא אהב לדבר יותר מדי...
ובאותו לילה מטורף, לילה שחיכיתי לו הרבה זמן, הכול היה בסדר.
שעות וחודשים של בכי, מחשבות, געגועים, כעס, כאב, הכול
נעלם...
נרדמתי לצידו ואני נשבעת לכם עוד עכשיו ששמעתי את הלב שלי נרפא
תוך כדי שינה. קצב הפעימות גבר, דם זורם בעורקים, ומזרים תרופה
ללב. צלקות ישנות, פצעים, זכרונות כואבים, כמו בסרט בנגיעה
החלימו.


זה היה הוא זה שהציע לי לנסוע חצי ארץ עד אליו, אבל מהיסטוריה
מצערת של כוונות שווא ואימפולסיביות שנויה במחלוקת לקחתי אותו
ואת עצמי בעירבון מוגבל. ניסיתי לעשות לעצמי פסיכולוגיה הפוכה,
לשכנע שזה רע לי אבל זה רק הגביר את התשוקה אליו... הזמן לא
מרפא פצעים, מעולם לא האמנתי בכך, הזמן פוצע את הזיכרון, מה
שלא פחות טוב מבחינתי. אבל אני זכרתי את הכל, זכרתי את כל הרע
אבל בעיקר את הטוב. הטלפונים ממנו הזכירו לי את הדקות הטובות
אתו בימים של שעות כאב ותסכול, הוא דג את האושר המתוק מים של
זיכרון מר. עד היום אני לא בטוחה אם ניסה להשלות אותי או שמא
את עצמו. בכל אופן הוא הצליח. פיטמתי את עצמי ואותו בתירוצים
מוצדקים לדחיית המפגש הגורלי בארץ. כעבור ארבעה חודשים
התירוצים נגמרו ואסם הזיכרונות הרעים התעמעם. נפגשנו.

הייתי משוכנעת שאני עושה טעות, טעות בלתי נמנעת ומודעת
לחלוטין, עד לרגע שפגשתי אותו...
זה היה ב Valentine's Day הקיטשי והאמריקאי, "יום האהבה" מקובל
לקרוא לזה, ממש לא מתוכנן, גיליתי את זה רק בדרך אליו, אני
חושבת שאפילו אם מראש היה יודע היה מבטל הכול. בשבילו אהבה =
מחויבות, בגידה, כאב, מערכת יחסים...

וגם אני, "ניצולת מערכת יחסים"... מבינה את הכאב ומנוסה בו,
אבל יותר צעירה ממנו, ומסרבת להרפות מאגדות ומסרטי דיסני, יותר
עקשנית או אולי בעצם יותר טיפשה. ולמרות זאת, נמאס לי
מרומנטיקה, נרות, מסעדות וקיטש, רוצה משהו אמיתי, רוצה לדבר
בלי לדפוק חשבון, לתת ללב שלי לדבר בלי פיקוח של המוח, בלי כל
הפרוצדורות המודרניות שצריכות ללוות את זה. לא חיפשתי הגדרות
רשמיות, והאמת היא שכשהייתי אתו לא חיפשתי כלום, הרגשתי כמו דג
באקווריום מבודד מהעולם, מהמציאות ומעצמי.


שמעון וסוניה הכירו בארצות הברית. שניהם ברחו, כל אחד מכאב
אחר. ובדירה קטנה מוקפת במקסיקנים, אי שם מעבר לים, עמוק בתוך
העבודה, הם מצאו נחמה אחד בשני. זה לא היה מתוכנן, אבל ככה זה
יצא ופתאום הגבולות הטשטשו.



כל החששות והמבוכה התפוגגו במבט ראשון.

כבר פעם שלישית שאנו נפגשים אבל פעם ראשונה בארץ.
יצאתי מתחנת הרכבת, והוא עמד שם, בצד, מתבונן בי תרה בעיניי
אחריו. "סוניה!" הוא לבסוף צועק, אני מסתובבת, הוא בדיוק
מאחוריי. המבטים שלנו מצטלבים, חיוך מרוח על פניו ואני הולכת
לקראתו. חיבוק גדול. ענק. נשיקה על המצח. חיבוק ועוד נשיקה.
במבטים שלנו כבר מזמן נשארנו עירומים, אבל מציאות אחרת הכתיבה
לנו מרחק ורציונאליות - המציאות שלי.
הלכנו לאכול, איכשהו תמיד ביחד מתעורר אצלנו יצר הרעב. בדרך
אני מספרת לו שברכבת חילקו לנו מרשמלו בצורת לב, לכבוד יום
האהבה. הוא מתבונן בי בחצי חיוך נבוך שכזה ואומר "תפתחי רגע
את הארנק שלי"
. בפנים אני מוצאת שטר של דולר מקופל באלגנטיות
בצורת לב. "את זוכרת?" הוא שואל. בוודאי שאני זוכרת, נתתי לו
את זה ביום שעזב, בפרידה הראשונה שלנו בארה"ב. לא מתוך כוונות
או רמיזות למיניהן - קיבלתי את זה באותו יום מלקוח וידעתי
שיאהב, שיהיה לו זיכרון. וכך נזכרתי, שגם אני בזמנו קיבלתי
ממנו דולר מגולגל בהדיקות וקשור בחוט זהבהב... כך הייתה לנו
מעין סגירת מעגל.

הוא לקח אותי לאכול, הזמין, פתח דלת, כל הדברים המקובלים
שמעולם לא ייחסתי כאפשריים לגביו. הכרתי אותו כשותף לעבודה
בארה"ב, כשותף לטיול בארגנטינה, אבל לא בבית, בישראל. הפעם זה
היה שונה. שונה זו לא מילה. אני לא יודעת למה, אולי כי עבר
טראומה? הפסיק סמים? חזר לארץ? או אולי זו אני שהשתנתי בכלל?
הוא יושב מולי, לוגם כוס מיץ תפוזים, ונתקע באמצע משפטים כשהוא
בוהה בי בצורה הכי בוטה ויפה שאי פעם בהו בי. אני מסמיקה,
אפילו שהלחיים שלי מעולם לא ידעו לשנות את צבען. הוא צובט לי
את הלחי ואומר "איזה עיניים, איזה עיניים". אני מחייכת, מנסה
לא להסגיר את עצמי בפניו. השריון שלי עדיין שם, מגן שעוצב
במיוחד עבורו - סופר עבה. אני דגה תות מסלט הפירות ובעדינות
מאכילה אותו, מעבירה את הסלט אליו והוא חוזר על הטקס המשונה
שלנו. אנחנו מדברים, שותקים ופשוט מסתכלים...


כעבור שעה מצאתי את עצמי בדירה קטנה בקיבוץ, עומדת מולו, חסרת
כוחות ועם שריון שחוק. התחבקנו ארוכות והלכנו לישון אך ורק
באופן רשמי וכאן נפרצו כל המחסומים, זה היה בלתי נשלט.


התעוררתי בבוקר לבד.
שמעתי אותו כשיצא ללימודים.
התעוררתי לבד וידעתי
ידעתי שהכול היה אמיתי
שהוא אמיתי
וידעתי שזה לא יקרה
ידעתי שהוא מפחד
ידעתי שיחזור
אבל גם ידעתי שילך שוב


והוא חזר... בדיוק בארבע וחצי אחר הצהריים
היה לנו סופשבוע ארוך של שיכרון חושים
אבל שנינו כבר ידענו
ביום ראשון הוא הקפיץ אותי לרכבת...

מאז היו לנו עוד כמה סופי שבוע
ואז הכול נגמר
מסתבר שאני פחדתי יותר ממנו.

ויותר טיפשה, לא יותר עקשנית...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נ נח נחמ נחמן
מאומן





תגובת מערכת:
שמענו את זה כבר


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/8/07 12:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הואנה ינזוגויאבה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה