"השעה חמש אחר הצהריים, ויצאתי מוקדם מהמצופה. הישיבה הייתה
מוצלחת. המשקיעים ראו בקבוצה שלנו ילד צעיר בעל הבטחה עצומה
והחליטו לתמוך בנו בכל דרך אפשרית. הכל מריח מצוין. אני מרגיש
בעננים! אני יושב במקום הקבוע שלי ברכבת. זה מדהים איך אני
תמיד מצליח לתפוס אותו כשהוא פנוי, על-אף שעת העומס והעובדה
שאני עולה בתחנה שלפני האחרונה לקראת הנסיעה לירושלים. הרכבת
מתחילה לתפוס תאוצה. הכול שקט, למעט רעש המוזיקה הצורם, שבוקע
מאוזניות של נערה אחת. אנחנו היחידים כאן בקומה העליונה של
הרכבת. מבוגר נוסף יושב בהתחלה, אך הוא כמעט אינו מורגש. אני
כאן לבד עם המחשבות שלי. אין דרך טובה יותר לסגור יום של עבודה
יוצאת מן הכלל מאשר לשקוע במחשבות הפרטיות. אם כל האנשים היו
נהנים כך מהחיים - ובעיקר מהעבודה - דומני כי לא היה צער
בעולם. רק היום בתחנה שמתי לב לעלמה אומללה. יושבת בכזאת
תשישות ומרכינה את הראש כדי שלא יצפו בסבל שלה. היה ניתן לראות
כמה היא חיוורת, כמה היא מופתעת. הלם כזה בוודאי מעיד על פרידה
מאהוב או מוות של קרוב או אפילו פיטורין בזמן הכי לא צפוי.
עיניה מתחילות להאדים והיא משאירה אותן פתוחות כמה שאפשר, מחשש
שתיפול דמעה קטנה. הפה פתוח ומנסה לומר דבר מה, אך היא יודעת,
שאיש לא ישים לב לדבריה כי היא לא חשובה, מיותרת בתוך הזרם
האינסופי הזה. כמה היא אומללה. אני חייב לציין, כי לא הייתי
מוכן לסיים לפני הזמן וכעת נוצר חלל פנוי בין המטלות
המתוכננות. אני מניח שאותה שעת חלון תהיה מצוינת לישיבה על
הכורסה העמוקה עם בטהובן לגוף וקוניאק לנפש, כשאשתי האהובה
מתיישבת לצדי ומשחקת בקצוות השער המקוצץ. זה יהיה הפתרון
המושלם לרגע של מנוחה, אך לא מבוזבז לגמרי. יקירתי ואני מצפים
לילד. חודשיים עברו מאז התגלית המפתיעה לטובה. חדר כבר יש
ומצאתי את אחד הנגרים המומחים שיבוא לבדוק אותו ויתכנן גן-עדן
לתינוקות. מובן שכסף אינו מהווה בעיה. אני כבר מדמיין במוחי את
החיים הנפלאים הצפויים לנו. בני עומד להיות בר-מזל גדול. כל
החלומות הללו מעוררים בי נמנום קל. אולי כדאי שאנוח מעט. אני
בדרך לביתי. יקירתי תהיה מופתעת לטובה מהיציאה המוקדמת. בזמן
האחרון כמעט לא יצא לנו לבלות זמן איכות של אישה ואיש. אולי
כעת, כשאעבוד במקום החדש, שכנראה יהיה ממוקם קרוב לבית, אוכל
לחזור בשעות אנושיות יותר ולפצות על הזמן שאבד. אני בטוח
שיקירתי תאהב זאת. כמה שאני מעריץ אותה. הנה, בעוד שניות
ספורות אפתח את הדלת ואצעק בשמחה "אני בבית!" והיא בריצה
ובהפתעה תבוא ותזנק עליי "ואני חשבתי שתבוא רק בערב!". כמה
נפלא להיכנס לבית ולהיווכח, שבדיוק מה שדמיינתי לעצמי מתרחש.
יקירתי מגיחה מהסלון בזריזות, מסמיקה משמחה, כשהיא קושרת את
החלוק, ואני כבר מנחש כיצד החלוק ישרה לה מראה של אלילה,
כשבטנה תתחיל להתנפח מחיים. "אמיר! הנה אתה, סוף סוף!" היא באה
ומחזיקה את ידיי ברכות ונושקת לי בחום על הפה. היא תהיה אמא
אוהבת ומסורה. הכי טובה שאני מכיר. "אני יודעת שכבר מצאת
מישהו, אך חשבתי להביא נגר נוסף לחוות דעת, למרות שאני בטוחה
שהוא לא ימשיך אתנו. זה עמית, והוא בדרך לעזוב." עמית, ללא ספק
- עם המראה המבוהל והדיבור המגמגם שלו - טירון. הוא לוחץ לי את
היד במהירות, עוזב ואומר שלום. עכשיו רק שנינו והמבשלת בבית.
היא מכינה את ארוחת הערב ואני הולך להתארגן בסלון. יקירתי עולה
לחדר ללבוש בגדים נוחים יותר והיא מיד תרד אליי ותתיישב לצדי.
כל הדאגות ייעלמו כלא היו. הסימפוניה מתחילה, אני שוקע בכורסה
ומשאיר מקום נוסף בשבילה. אני חושש לרגע - האם אלו החיים, או
שמא רק חלום."

הישיבה נגמרה מוקדם מן הצפוי. המשקיעים רמזו שהדבר לטובה, ושהם
התרשמו כל-כך עד כי מיותר היה למשוך אותה לחינם. והרי אצלם דבר
לא לחינם. המשקיעים ראו את המוניטין הנדיר הטמון בנערים
הצעירים, והחליטו לתמוך ולטפח אותם עד אשר יגיעו לרמה
בינלאומית בתחומם. את אמיר, לעומת זאת, לא ראו בתמונה הזוהרת
של העתיד עם הווילה והנהג הצמוד. לאמיר יכולת והתמדה וחריצות,
אך אופיו בלתי-נסבל. למשקיעים חשיבות מרובה ליחסי גומלין
הדדיים. יכולות יוצאי-דופן תמיד ניתן למצוא, במיוחד בעידן כזה
של איינשטיינים וגלילאואים קטנים וממזרים. אך יחסים הדדיים היו
נדירים, במיוחד אצל אמיר. למרבה ההפתעה, שאר שותפיו לא הופתעו
כלל, כשסיפרו להם על ההקרבה שייאלצו לעשות. למעשה, הם די שמחו
על השינוי. הקלה של גידול חיצוני שהוסר מהגוף, שכעת חזר להיות
כשאר הגופים. הם אפילו לא זוכרים מדוע צירפו את אמיר לשותפות.
הוא פשוט הצטרף אליהם במהלך השירות הצבאי המשותף, וההרגל
שבמחיצתו נהפך לקבע. רק עכשיו יכלו לראות את העבר כפי שהיה
באמת, והיו מאושרים עד הגג על המזל הכפול שזכו לו.

אמיר הוא מסוג האנשים שנורא מתפעלים. מאלו שגדלו בבית של
תרבות, כפי שאומרים, שקיבלו חינוך מקיף מידי הטובים במקצועם,
אך לא היו בטלנים ובעלי פריבילגיות והשיגו את מעמדם הנישא
בזכות עבודה וחריצות. אמיר הוא מסוג האנשים שלוקחים כדוגמה
אישית לחיקוי, אך מעדיפים שלא להתחבר אליו יתר על המידה, אם
בכלל, מחשש שייכנס אל תוך גופם כמו חיידק וישאיר דבר מלבד
תופעות לוואי. כי כזה אמיר. לחוץ וקפדן ועצבני והיסטרי, ולא רק
שהוא כזה, אלא בכוחו להדביק את שאר הנוכחים בתכונות מטרידות
אלו. כאילו יתרונותיו הם חסרונותיו וברכותיו הן קללות המוטלות
על אחרים. אך לאמיר זה לא היה אכפת כלל. חברה של אנשים רק
הכבידה עליו את היכולות לחיזוי הסביבה, ויכולות אלו עזרו לו
להתאים עצמו ולסדר את חייו בצורה הטובה שאפשר. אנשים היו בלתי
צפויים ולעולם לא חד-משמעיים, ורק הטילו על עולמו ערעור גדול.
מיותר לציין כי תיעב הפתעות. הוא גר בבית עם אישה, שעדיין תוהה
בכל בוקר מה היה שמשך אותה אליו, וברחמה עובר שעתיד לשאול את
אותה שאלה. והבית גדול, ועם זאת בעל עיצוב בסגנון יפני ששירת
את מטרתו האהובה של אמיר - פונקציונאליות. וכל ההוצאות הכספיות
כבר ברורות מתחילת החודש, וכמעט לא קיימת חריגה מהרשימה
החודשית המתויקת בקפידה בקלסר החודשי. וזה מה שמאפשר לאמיר
לקום בכל בוקר בטענה שהחיים התקיימו למען מטרה אחת והיא סיפוק
צרכיו.

מרוצה מהתקדמות האסיפה התקדם אמיר אל תחנת הרכבת. אמנם סיומה
בטרם זמנה מעט העיק עליו, שכן עדיין לא תכנן מה יעשה במרווח
הפנוי שנוצר, אבל הוא בטוח שאת הפער ישלים במהרה בעזרת מחשבה
קצרה ברכבת. זוהי שעת העומס, וריבוי האנשים המיואשים מחד
מאיצים את זיעתו ומאידך גורמים לו נחת, שחייו אינם חייהם. אחת
הדרכים שלו להתאושש מרגעי הדיכאון המועטים שלו היא לראות
ולקרוא תסכולם של אחרים. ליתר דיוק, אמיר מחפש תסכוליהם של כל
איש ואישה, גם אם אינם קיימים שם באמת. ברגע הראשון שיקלוט את
נפילת העפעפיים של דמות מסוימת או את רטט שפתיה, מיד ידביק לה
תיאוריות אפשריות ולאחר יסנן אותן להגיוניות ביותר, יפתחן ואף
ייצור מזה סיפור קצר שמרעיד לבבות.

אמיר עלה על הרכבת המובילה לירושלים. תמיד באותה דלת ובפנייה
חדה שמאלה עלה על המדרגות וניגש אל התא הקטן שלו, שכל-כך קרוב
לכניסה, ואולי בגלל זה רבים נוטים לפספס אותו. אמיר אהב את
הקומה העליונה, שאפשרה לו לבחון את אנשי התחנה ממבט עליון
ומבלי שיבחינו בו. בהתקדמו אל המושב הרגיל שלו הבחינו עיניו
בנערה צעירה ותמימה, שלאוזניה זוג אוזניות קטנות מפיצות רעש
גדול. ההפתעה הייתה מורגשת ולרגע קצר נעמד במקום. חדי עין
יוכלו להבחין את הקיפאון בעיניו וחדי אוזניים יוכלו לשמוע את
קצב לבו המוגבר. אך אמיר התעשת בו במקום ומיהר באדישות מרובה
אל מקום מושבו והתיישב מול הנערה כשחיוך עדין על פניו. הנערה
חייכה קלות בחזרה. "מכל המקומות הפנויים היה חייב לשבת דווקא
פה?" בטח חשבה. היא אינה יכלה להסביר מדוע, אך הרגישה מועקה
נוראה בעקבות ישיבתו ואף המוזיקה הנעימה שלאוזניה לא יכלה
להפיג זאת. ביתר נוחות פתח אמיר את העיתון שחולק בתחנה ותוך
אנחות הקלה החל לקרוא את הכתוביות ולדפדף. זה היה מאבק בינו
לבינה ואמיר ידע שינצח. ההתנגדות הייתה בולטת אצל הנערה,
שהעמידה פני מתעלמת, אך אמיר היה מודע, כי שלב ההתאוששות תמיד
יגיע לאחר ההתנגדות. כשהרכבת החלה להגביר תאוצה קמה הנערה
ועברה מקום. אמיר קם והתיישב במקומו המיוחל, מופתע מאורך הזמן
שלקח לה להסתלק.

הנסיעה עברה כמו בכל יום, כשהוא כותב ביומנו בכתב קטן עם
רווחים אחידים שמזכירים נוסחאות מתמטיות יותר מאשר שפה עברית.
אמיר נינוח, מספר לעצמו איך עבר היום ובמקביל חושב איך יסיימו.
לאחר חשיבה וכתיבה ממושכת עצם את עיניו ונח מעט. זו מעולם לא
הייתה מנוחה אמיתית. אמיר תמיד היה בהיכון כמו כלב צד, והתנודה
הזעירה שדרשה התייחסות מיד העירה אותו. כך היה יכול לחדש
אנרגיה ולהיות מוכן לרגע שיודיעו על התחנה שלו.

אמיר ירד מהתחנה ונכנס אל המונית הקבועה שלו, שחיכתה תמיד בזמן
ובמקום הקבוע. אמיר ירד מהמונית ובעוד כמה צעדים ייכנס מרוצה
אל הבית ויספר לשותפתו על הנרמז באסיפה. הציפייה בבית הייתה
שונה במקצת. "הנה אתה, סוף סוף!" צעקה אשתו מהסלון והתקדמה
אליו בחוסר נוחות ובפנים סמוקות מיין, כשהיא עוטפת את עצמה
בחלוק שהסתיר תחתיו כותנת לילה קלה ומחוטבת. היא העניקה לו
נשיקה מאולצת בלחי, בעוד אמיר ניסה לשווא להטות את פניו כך
שתכוון לפה. "אני יודעת שכבר קבעת עם מישהו לגבי חדר התינוק,
אבל אני חושבת שלא תזיק חוות דעת נוספת ולכן הזמנתי את עמית
למספר בדיקות. הוא בדיוק מארגן את הדברים והולך. אמיר, מעט יחס
אנושי לא יזיק כרגע." את המשפט האחרון אמרה בלחש, כשהיא צובטת
קלות בידו השמאלית על-מנת להעירו מן הקיפאון. עמית הגיח מן
הסלון, נחפז ומחייך במבוכה. אמיר לחץ את ידו של עמית ונרתע מעט
- עמית הזיע קלות. אחד מהכפתורים בחולצתו השקופה, שהעידה על
חזה מעוצב היטב, לא הוכנס לחורו המתאים. אך אמיר, שביכולתו
להבחין בין שושנה אמיתית למלאכותית בהסתכלות שטחית אחת, פספס
את התקרית, שכן הוציא את ידו מן היד המיוזעת בטרם הזמן המוקצב
המעיד על לחיצת יד מנומסת. פניו של עמית נהיו רציניות פתאום.
הוא מלמל משהו בסגנון "שיהיה ערב טוב, מוזמנים להתקשר בכל פעם"
ויצא בטרם זכה לתגובה. אשתו הסתכלה עליו במבט סולד "קצת חיבה
מעולם לא הרגה איש." היא עלתה לחדרה כשהיא צועקת שיצעק מתי
ארוחת הערב מוכנה.

אמיר, בפנים חתומות, נכנס אל הסלון. הוא הביט בחשש על הרהיטים,
שמא ידו המזוהמת של הנגר פגמה בהם. על הפטיפון הניח את
הסימפוניה החמישית של בטהובן. לאמיר חיבה יוצאת דופן לענתיקות
שעדיין ניתן למצוא בהם שימוש חוזר. ענתיקות מסוג זה, נהג לומר,
לא ייעלמו מהעולם לעולם. לאחר שסידר את הכורסה לפי נוחיותו -
דבר המעיד כי מישהו ישב עליה והמישהו אינו הוא - הניח את
הקוניאק בשרפרף על ידו והחל לשעשע עצמו בבעיות היגיון. כמה
דקות לאחר מכן כבר היה ניתן לתעד אותו בדיוקן. ישיבתו הבוטחת,
עיניו הנועצות ותווי פניו החזקים היו גורמים לכל המתבוננים בו
להתפלא פליאה ארוכה, ולהתחיל לתאר את סיפור גדולתו בתיאורים
חסרי שחר. המוזיקה גברה בסערה, הכוס התמלאה כבר פעם שלישית
והחידה הראשונה נפתרה. בין לבין היה ניתן לשמוע את אמיר ממלמל
בנחת כי אלו החיים.