בשעה שצעדתי במדרחוב, נתקלתי בצייר מדרכות. הוא פסע בצורה
היסטרית הלוך וחזור על פיסת ריבוע דמיונית של מטר על מטר וחצי.
ברגע שהבחין בי הוא הפסיק ופנה אלי בדמעות: "את רואה את הריבוע
הזה?" אמר והצביע על הריבוע הדמיוני. "פה היה ציור שלי. ישבתי
עליו ימים ולילות. את הנשמה שלי הוצאתי עליו! והיום כשאני מגיע
לכאן הוא איננו! מחקו לי אותו!" אמר הצייר ועוד דמעות נזלו
מעיניו.
"מי יכל לעשות את זה?!" שאלתי מזועזעת כולי ומלאת רחמים על
צייר המדרכות המסכן.
"אני לא יודע! אנשים בלי לב !"
"לא נורא, אתה יכול לצייר אותו מחדש ..." ניסיתי לנחם את
הצייר.
"אבל אי אפשר! ציור יפה ושמימי כזה מציירים רק פעם בחיים! היו
בו הרבה ידיים מחובקות של
מלאכים וביניהם שושנים... ויונים עפות... ואת יודעת מה כתבתי
מסביב? שלום! בכל השפות. ועכשיו
המנוולים האלה הרסו את השלום!" המשיך הצייר וסיבוב חדש של
דמעות בעיניו.
"זאת הייתה הפרנסה שלי. עכשיו ממה אחיה?! אם אין ציור, אין
כסף!" הגיע הצייר לעניין המעשי.
"אוי, מסכן! יש עוד אנשים עם לב בעולם הזה. הנה קח חמישה
שקלים."
"תודה ר-ב-ה ר-ב-ה! החזרת לי את האמון בבני אדם ועכשיו אצייר
אותך בציור עוד יותר יפה מהקודם.
אנחנו נעשה דווקא למנוולים האלה! לא ניתן להם למחוק את הציור!"
אמר הצייר והתחיל במרץ מחודש
לשרבט משהו על המדרכה.
"תודה ר-ב-ה, ר-ב-ה לך!" עניתי נרגשת מהמחווה ופניתי ללכת משם.
לאחר כמה צעדים הסתובבתי
אחורנית לראות איך היצירה מתקדמת, אך הצייר פסק מציורו וכעת
הוא ישב על כסא ואכל סנדוויץ'.
החלטתי לחזור חצי שעה מאוחר יותר. כשחזרתי עמד הצייר בחברת אדם
נוסף ודמעות בעיניו. "אתה רואה  את המדרכה הריקה הזו? עכשיו
הלב שלי ריק! ישבתי פה ימים ולילות וציירתי ציור מתוק כל-כך של
בחורה נאיבית. עכשיו באו המנוולים האלה והרסו את הנאיביות!"