בפעם ההיא, השטן התעלה על עצמו.
ההברקה הגדולה מכל שלו, וכל זאת, כמובן - דרכי.
מפעיל בובות אמיתי, אדון לוציפר. אשקר אם אומר שהוא לא, במובן
מסוים, האמן הגדול ביותר שראה העולם. כשהוא סיפר לי שהוא
בכבודו ובעצמו המציא את המושג אמנות, גיחוך קל החליק משפתיי.
אך טעיתי, כמה טעיתי.
"סבל, כאב, עצב, ייסורים. מי עוד, מלבדי, יכול להפוך רגשות
כאלה לדבר עילאי?" שאל אותי רטורית בחיוך ממזרי.
הוא צדק - הוא הפך אותי לשותף שלו, בלי שאהיה מודע לכך.

הו! כמה הייתי גאה ברעיון שלי, להקים את מועדון האמנות הרב
לאומי. אלו היו הלילות המדהימים ביותר שראה העולם, בהם מאות
אמנים התאספו בתוך המבנה המחתרתי, מתחת למועדון הסטריפטיז.
המסדרונות אכסנו ריחות ממסטלים של נרגילות במגוון טעמים,
ותאווה מינית הסתתרה בכל פינה, נושכת את שפתיה בציפייה. המקום
היה מואר באורות עמומים בצבעים אדומים, ורודים וסגולים. שטיחים
כיסו את הקירות והרצפה, ונערות אקזוטיות ליוו את האמנים אל
החדר הרצוי, בין אם במטרה לצפות במופיעים, או על מנת לשאוב מעט
השראה ולממש אותה. אמנים לא מוכרים הגיעו כדי ליצור מוניטין
וקהל מסוקרן תמיד היה מוכן לתת הזדמנות לכל אשר היה מוכן לקחת
אותה, יהיה באשר יהיה תחום עיסוקו. במועדון האמנות הרב לאומי,
לא היו קוים אדומים. תוך כמה חודשים, המקום הפך להיות טירה תת
קרקעית בה יכולת להשתתף במופעי קברט מלאי מיניות, להאזין
לקולותיהן המלטפים של זמרות חושניות ואף לחזות בתהליך
עבודותיהם של ציירים רבים, ביניהם, האהוד ביותר - ז'אקלור
העיוור. מאות אמנים מכל הסוגים ומהעולם כולו באו על מנת להשתתף
ב"אורגיית החושים", כפי שכינו את התופעה מבקרים למיניהם.

לוציפר תמיד סיפק לי תקציבים, או שכנועים לאנשים הנכונים, על
מנת לפתח את המועדון. הוא תמיד עמד מאחורי, ידו מונחת על כתפי,
עם חיוך שטני.
"יש לי בין האצבעות צבא של בני אדם המעריצים כאב, סבל ויצירה.
הם משועבדים לייסורים, לפינות האפלות של האנושות. אינם
מעוניינים בבריאות קרני השמש, או גלגלי שיניים - הם רוצים
לראות מה מפיק אדם אשר נקלע לפינות החשוכות ביותר שמסוגל היקום
לספק לו, זה הגירוי הגדול מכל. החוש השישי, היצר השטני של
האדם."
ואני, שכה הבנתי את אשר דיבר עליו, לא יכולתי לשנות את דרכי,
שכן המועדון היה כסם, ואני - מפתחו. נכנעתי למזוכיזם, לכל
הבחורות שנפלו לרגליי. ככל ששידרתי יותר מלנכוליות דרך נגינות
הפסנתר שלי, יותר תאווה להרס, לכאב ולמיניות - השתלטו עליי.
אני, כמו שאר חברי המועדון - רציתי למתוח עוד ועוד את גבולות
האנושות, היצירה.
"אתה מבין, לואיס. אתה ואני, ריכזנו כמויות בלתי נתפסות של הרס
עצמי במועדון אחד" התאבדות, אחר התאבדות, אחר התאבדות. נערות
שחרטו על גופן ציורים, והצבע איתו עבדו - דמם שלהם.
"אני לא אלוהים, אך אינני צריך להיות, אני יצרתי את האמנות.
ואת זרעי האמנות האפלים, זרעתי בבריאתו הגדולה ביותר של
אלוהים, שמתפשטים בתוך עצמם, והכול תחת אותו יצר של הרס עצמי
שאני במו ידיי פיתחתי."
אורגיות לצלילי שופן, בטהובן - כה אגרסיביות שאיש לא הבחין
בבחורות שלא עמדו בעומס. מסיבות מלאות סמים, אלכוהול וכדורים
מכל הסוגים שאמנים משתמשים בהם כדי לחפש את המוזה שלהם.
"אני, לוציפר בכבודו ובעצמו, יצרתי את האמנות. אתה, אדון
לואיס, יצרת את גיהינום."