לפעמים, כשהלילה שקט, היא שומעת את הרעש של הלב שנקרע לה,
ואיך הכאבים נשפכים מתוכו וניגרים לחלל הבטן, יוצרים דימום
פנימי. הוא יושב שם ברגליים משוכלות, מתרווח על עיקול בעורק
הראשי, ומנגן. ושוב היא מונעת בכוח צליליו. צועדת ברחוב מהודהד
דממת לילה, מוקפת מבטים חלולים של ילדים. המון המונים של
ילדים. כמותם היא אילמת רצון ואילמת מחשבה. גלים עוטפים את
הרגליים בחיבוק מנחם. תובעים אותה אליהם. ואין עדים, אין צליל
מלבד חלילו. גם הלילה כבר לא תבוא שינה.

שוכבת משובללת באמבטיה התחתונה של עגלת-הכביסה, בדרך הביתה
מהמכבסה בערב. חצי-ישנה היא מבקשת בליבה שהנסיעה הנעימה על
השביל המחוספס לא תיגמר אף-פעם. אבל היא כבר מספיק גדולה לדעת
שאף-פעם מגיע מהר מאוד. וכשהעגלה נעצרת, גופה רועד מהלם
הריקנות שהיעדר הטלטול השאיר בה, ואמא אומרת:
'הגענו-הביתה-קומי-בבקשה-וצאי-מהעגלה'. היא שומעת, אך מתנמנמת,
נכספת להיאסף ולהיעלות על זרועות אל מיטתה. אבל לאמא אין כוח:
'טוב, את יכולה להישאר לישון כאן אם את רוצה, אני נכנסת
הביתה'. מיתר נקרע, ילדות נגמרה.

אורפיאוס רכון על הקתרוס, מפיק צלילים שבורים. ממיתים. מיתריו
קרועים, ציפורניו שחורות. עומדת במעגל נשים מדמם. הו, ילדי,
עוללי. בתנועה מתואמת, כמו חיה חושפת שיניים, הן מניפות
קלשונות, ומתקרבות. צליל בשר שנבקע מלווה עוד רגע את המיתרים
המרוסקים. ואחר כך דממה. נותר רק העובר שנפל, פרפורי גסיסתו
גוועים.

היא לא התכוונה לאחר, באמת שלא. אבל כמה שהיא לא ממהרת אחרי
בית-ספר, תמיד היא מגיעה מאוחר לארוחת צהריים. הדרך כל-כך
ארוכה לרגליה הקטנות, והתיק כבד. היום הגיעה באמצע הברכה,
החמיצה את כל הארוחה. 'כמה פעמים אמרתי לך להגיע לבית ילדים
בזמן?' כעסה עליה המטפלת מול כל הילדים. 'היום לא תקבלי ארוחת
צהריים'. היא הקשיחה את תווי פניה מבפנים, לשמור-לשמור-לשמור
שהדמעות לא יברחו החוצה. לא רוצה שעוד פעם יקראו לה בכיינית.
בדרך לחדר, לפני מנוחת הצהריים, הציעה המטפלת פרי. 'לא אכלת
כלום, את כל-כך רזה...' היא סירבה בתנועת ראש ונמלטה למיטה,
הדמעות על לחייה. כל הילדים כבר נרדמו, והיא כרגיל לא מצליחה,
מתבוננת על סביבותיה. קודם עברה המטפלת ליד החלון וגופה הואר
בשמש, נחשף תחת שמלת ההיריון הרחבה. כמה יפה הייתה לרגע אחד.
היא מקפיאה את התמונה לנגד עיניה העצומות, ומנסה לסלוח.

חיפושית שהתהפכה על הגב. שוכבת על הרצפה ומנופפת ברגליים
וצורחת. צורחת בכל כוח ריאותיה. אנשים עוברים לידה, נתקלים בה,
חלק דורכים לה על אצבעות הידיים. גבוהים כמגדלים, קולותיהם
זורמים זה בזה, מסתלסלים הרחק מעליה והופכים לענני נוצה. קולה
כבד מדי, עולה קצת ומיד שוקע חזרה אליה. הוא לא מגיע, לא
מצליח, מכסה אותה כמו אבק.

איבריה מאולמים פנימה, היא יושבת על הריבוע שלה בשטיח שבסלון.
שקט בבית. היום באמצעו, אך היא זקנה כל-כך, מהבוקר עברו עליה
כבר כמה תקופות חיים. לא היא לא תלך לא תלך לא תלך לשם ושיעזבו
אותה. כאן תישאר ודי. רק לא עוד פעם ללכת לשם, להיסבב בעדת
הצרעות הרוחשת. שוב הן יעמדו מסביב, יאטמו את האור והאוויר,
יגירו רעל וישלחו ידיים מזוהמות אל נפשה. לא! היא לא תבכה
מולן, לא תתגלה בערוות נפשה לעיניהן הזוללות. צלצול טלפון. היא
קמה במאמץ, ליבה הולם כשהיא עונה. 'המטפלות מבקשות שתבואי לבית
ילדים', שירית מבלדרת. 'הן דיברו עם הבנות וסיכמו איתן
שמפסיקים את החרם. נו, מיכל, בואי, הן הבטיחו לבקש סליחה'.

שבת צהריים ארוכה, דחוסה. דביקה. הכול נח, בנשימות עמוקות
כבדות. אפשר להרגיש את ההבל הסמיך מתאבך ונעצר בחלל. שבת
צהריימית שרוצה מקלחת. לא, לא רוצה. מתאווה, כל חלקיק בגוף
זועק וצורח - להיטהר, להישטף משמיכת הדממה הקצובה והמעיקה
שדבקה לעור ולופתת את הצוואר. הזמן חור-שחור-הולך-מעמיק, שואב
לתוכו צבע אור צליל. רק מחשבה אחת, ניצולת המערבולת שסוחפת
למטה - מקלחת. מרעננת, משיבת נפש. גואלת.

את כל מעייניה הקדישה לשעה זו, לרגע הזה. קבעו שילמדו ביחד
למבחן. בדרך כלל הוא לומד לבד, אבל במקצוע הזה היא הכי טובה
בכיתה, והוא הפסיד כמה שיעורים, אז הציע שילמדו יחד. ידעה
מהתחלה כי עבורו היא רק קרש, כלומר: קרש הצלה. אבל כמה עלצה
לרעיון המפגש, לתכנון הערב הזה שיהיו יחד. מראש סידרה את
סיכומיה, צילמה העתקים בשבילו. ידעה לפני כן מה תלבש ומה תאמר.
אפילו הרשתה לעצמה, רק לכמה רגעים, לדמיין סיום משלה ללימוד
המשותף. הוא לא בא. בסוף השיג סיכומים והחליט ללמוד לבד. 'אבל
עדיף לך ככה, לא? ממילא את כבר יודעת הכול, ואני עוד צריך
להשלים הרבה חומר'. משנייה לשנייה היא תופסת פחות ופחות מקום
בעולם. היא כל-כך קטנה עד שהיא נדחקת ברווח הצר שבין המיטות
בחדר שלה, ואף אחד לא רואה אותה. את צערה היא ממררת פנימה. אין
כתף מלבד כתפה.

הדרך הקפואה חשוכה לפניה. היא סיס, והיא הולכת הביתה, צעדיה
מהדהדים בחושך, ובצדי הדרך חלילים. הרבה חלילנים מהמלין
מפוזרים שם, אורבים, מלעיגים סלסול, מנחיתים סטקאטו צורם: רעה!
מקולקלת! אבודה! אשמהאשמהאשמה! נדמה שהדרך נמשכת ומתארכת,
ובמקום תחת רגליה היא מונחת על כתפיה. והיא לבד בעולם, רק
צעדיה וחליליהם.

אז מה עכשיו? הנשימה מתפלסת בקושי דרך איברי הנשימה המכווצים.
פעימות ליבה מואצות עם קצב הפעמה שלו, של החליל. ואי-אפשר ככה,
אי-אפשר לישון. הלילה הולך ומתארך לנגד עיני נפשה. היא מתהפכת
שוב, מאמץ סרק להירגע. האיש ששוכב לידה זז, מוטרד מתנועותיה.
חצי-מתעורר הוא מניח עליה יד רדומה, וממלמל באוזנה: 'יפה שלי,
בואי נישן מחובקים'. נרדם ברגע שגמר את המשפט, אך הקסם פעל.
היא נפרדת מהם, מיצירי זיכרונותיה ומחשבותיה. יודעת: הם ישובו
בלילה הבא. אך לעת עתה הם מניחים לה. אולי אפילו תצליח קצת
לישון.