כמה גדול סבלנו, כמה חזק כעסנו, כמה לשווא חיבתנו.
כי את מה שלקח שנים לבנות, מוטטת בשניות.

רק  על עצמך חשבת ומאתנו התעלמת,
רק על ההווה חשבת ומהעתיד ברחת.

חזור אלינו! זועקים,
אחוז בנו! מתחננים,
הילחם! דורשים.

ראית ובחרת להתעלם, ביקשת את סליחתנו אבל וויתרת עלינו.
אתה נשארת בלבנו אבל דמותך נשכחת מעינינו.

אני זוכר אותה מכה בגופך הקר, מתחננת. מה לא היינו עושים,
היינו מטפסים לקצה ומשם קופצים, היינו מביסים את הדרקונים
שאותך הרגו ונלחמים בשדים שאותנו רודפים.
הכל בשביל שתחזור אלינו.
את מבטם לא אשכח על סבלם לא אסלח כי אתה חתכת ואנחנו מדממים.

כמה כאבת אחי, כמה סבלת אהובי.
כתבת שאתה לא מוותר, שאתה נלחם,
לא בשדים ולא בחרבות,
אלא בקרוב מכול.

מנסים להתמודד, כל אחד בדרכו שלו,
אימנו נשברה כגפרור והיא שוכבת במיטה ללא רצון לחיות וללא מניע
למות,
החומות של אבינו נשברו והוא נשאר ללא הגנות וללא נחמות,
החברים אותך מבקרים ואותנו לנחם הם מנסים
ואני
אני רואה את השברים ומנסה לחברם.
ומה אתך?

אשמח לשמוע רעיונות לשם.