נדמה לי שהיה זה אתמול
או שלשום באם אינני טועה
כל אשר אדע שהיה זה יום שט
בים של ימים, בתוך הנצח.
ביום ההוא עת היותי קט כגוזל,
בתחושה שזה עתה בקע מביצה:
עודני זוכר את ידי לופתת
את מכנס אבי, שעה שפסע לאטו.
חיים! חיימקה:
אתה רוצה שארים אותך על הידיים?
לא! אמרתי: ורקעתי ברגלי,
לסימן של סירוב עיקש
נדמה לי שאמש היה זה
בתוך אותו ים של ימי נצח,
השטים בבטחה:
מאחר ושומע את אבי
לא!
ורוקע ברגלו לסימן של סירוב עיקש
בל תרים אותי! מכאן אמשיך לבדי
אל מיטתי.
נדמה שהבחנתי בחיוך של מלאך,
על פני היום הנסוג אט, אט:
אל בין ערפלי הימים.
25.6.07
|
