כל התקופה ההיא קראתי לו דובשן והוא קרא לה דובשנית. היא לא
הבינה את העניין,היא לא מבינה שום דבר.
וזו הייתה עונת העלים הנושרים, כשנדמה שכל הסביבה פתאום כולה
מתלבשת בכאילו יצאה לפני רגע מהארון שלי עם צעיפים ירוקים
וסווצ'רטים רופפים בכל מיני צבעים; לפעמים עם קפוצ'ון ולפעמים
מחשוף עמוק ונחמד. וכולם התכוננו לחורף קודר ולגשמים חזקים
שימלאו את הכבישים באגמי מי-גשמים קטנטנים והמדרכות יכוסו
שלוליות בוץ ענקיות ועמוקות שמכריחות אותך להיות החלטי, ולהגיע
להחלטות; או לעבור ישר דרך השלולית בריצה מהירה בתקווה מופלאה
שאם תרוץ מספיק מהר לא תירטב, כי הרי אתה יודע ללכת על המים מן
הסתם, או לקחת את הדרך הארוכה ולעקוף את השלולית. ככה קיווינו
כולנו שיקרה, במיוחד אני שרציתי שיגיעו הגשמים ויצרו שלוליות
ענק שאנסה לרוץ במהירות על פניהם, כי למה לא בעצם. וחיכיתי
במיוחד לרוחות העזים של סערות החורף, שידפקו חזק על התריסים
ויעיפו את כל הניירת של הרחוב רחוק מהמקום, בזמן שאני יושבת
בחום של הדירה איתו ואיתה, כשאני מגישה להם תה רותח עם טיפות
של דבש בתוכו למתיקות, ובינתיים קוראת לו דובשן כשהוא מרים את
הכוס שלה למסור לה ומפנה את עיניו אליה, וקורא לה דובשנית.
אז הגיעה התקופה, ההיא שכולנו חיכינו לה והיא אמרה שהיא עוזבת
את הארץ והוא לא הפסיק לבכות ולבקש ממנה להישאר.ואני בינתיים
הבטתי מהחלון וראיתי שהשמיים בהירים מידי לתקופה הזו ובחדשות
סיפרו שלא מצפים בשבוע הקרוב לגשמים. וכל הסביבה התחילה
להתכונן לבוא הגשמים החזקים והתלבשה כולה בצבעים חומים וכהים,
והרבה מאוד שחור של מעילים ונשארה רק הצבעוניות של המטריות
שכולם החזיקו עימם כי אף אחד לא באמת האמין כבר לחדשות. והוא
ממשיך לבכות,והיא מרגיעה בקול רך למרות שהיא לא מבינה מה
העניין בזמן שאני ניגשת להכין תה לשניהם, והוא שואל איך אני
יכולה לא לבכות כשהדובשנית עוזבת ואני פשוט אומרת שלא נורא, כי
יש טלפונים בימינו והיא תמיד תוכל ללחוש לי את סודותיה גם דרך
השפופרת.
אחרי שבוע היא עזבה, והיה נדמה שהוא כבר נרגע כשהגיע הגשם
הראשון, ואיך שיצאנו מהבניין עם המטריות הצבעוניות שלנו-הגשם
רק התגבר. עמדנו שם בחוץ עם מעילים כהים ועבים, ולא פתחנו
אפילו את המטריות שכן זהו הגשם הראשון שלקח לו כל-כך הרבה זמן
להגיע והיה חבל לנו שהוא יתבזבז. אז עמדנו שם, והוא אמר שהוא
עוזב אחריה, אחרי הדובשנית. ואז התחלתי לבכות, כי רציתי לבקש
מהדובשן להישאר אבל ידעתי שזה כבר לא ישנה דבר.
ואז הגיעה התקופה, שהוא עזב ואני נשארתי עם הדירה החמה כשבחוץ
סערות גשמים בעיר, ועם התה שבתוכו טיפות הדבש. וכשהוא עזב,
בכלל לא בכיתי כבר ולא ביקשתי ממנו להישאר. לא רציתי חיבוקים
לפרידה ולא התחשק לי לשמוע את היבבות שלו אז נתתי לו לנסוע לבד
עד לנמל התעופה אפילו שהוא אמר שהוא לא רוצה לנסוע לבדו. בכלל,
אחרי שהוא סיפר לי את זה והחליט סופית לעזוב לא קראתי לו יותר
דובשן. וכשהוא עזב, לא קראתי לו יותר בכלל; אפילו לא דרך
השפופרת של הטלפון.
אבל אם את האמת,קצת חבל לי עליו נורא, הוא כל-כך מסכן, הוא לא
יודע שהדובשנית בעצם מתגוררת עכשיו כמה רחובות מאיתנו. בעצם רק
כמה רחובות מרחק ממני כי הוא עזב את הארץ לרדוף אחריה כביכול
והשאיר אותי לבד, והיא עזבה לבניין מול הקיוסק של דויד ועדיין
מתקשרת כל יום ללחוש לי את סודותיה. והיא אוהבת לשקר, כל-כך
אוהבת לשקר. אבל היא תמיד אומרת ששקרים זה רק סודות שמכוסים
בכל הדבש שבעולם.
והיא תמיד שואלת אותי: 'איך דבר כל-כך מתוק יכול להיחשב כל-כך
רע?' את זה היא הכי לא מבינה. |
