"לילי זה שמה האמיתי, ויש רק עוד שלושה שמות שהיא מציעה במקום:
ליאת, ליאם וליאן, בכדי שתמיד יהיה לה קל להתאושש במקרה של
טעות, שהרי זה מתחיל באות ל' ורוב הזמן לבחורים לא באמת אכפת
מהטעות, אתה כבר תראה. אבל תזהר, בוא נתחיל מזה שהיא נימפומנית
בטירוף, ותוסיף את העובדה שאין בחורה בעולם שיכולה לבכות
בהיכון כמוה. אני אמשיך בכך שאספר לך איפה לגעת ומה לעשות,
והיא תגמור תוך דקות. אתה תראה, היא תחייך אליך ראשונה והיא
תצמיד את עצמה אליך, אז אפילו אל תנסה לשלוט פה, אני מכיר אותך
כבר, אתה והמשחקי שליטה שלך. תבין, איתה זה לא יעבוד, זה יהיה
בכלל לא לעניין" ...



התיאור שלו היה מדוייק, השיער שלה הגיעה עד אחרי השכמות והיה
ישר מטבעו, בלונדינית עם הטאצ' הג'ינג'י, והעיניים שלה היו
חומות ונועזות. מרחוק אפשר היה לראות איך השמלה נדבקה לעורה
הלח והלבן שרואים ששיזפה ממש בימים האחרונים בכדי לנסות לטשטש
את הלובן, והתחלתי להרגיש שגם החולצה שלי התחילה לדבוק לעורי
וכשהתיישבתי על הבאר הברמן פתח באנחה בזמן שהגיש איזו תחתית
בירה מולי ואמר "יא'ללה. היום הכי חם של הקיץ, והמזגן מתקלקל.
מה תרצה?" יכולתי להרגיש איך עיניה עקבו אחריי כשהתיישבתי
מספיק קרוב בשביל שתוכל להרגיש בנוכחותי ומספיק רחוק ממנה כדי
לא להראות לה עד כמה אני צריך את קרבתה אליי, עד כמה כל כולי
תלוי בה הערב.

23:31. עברו שעתיים וההספק שלי הוא אפסי. חוץ ממבטים חטופים
וחיוכים מבויישים, לא ראיתי פה שום בחורה מלאת עוצמה והתחלתי
להרגיש אולי הוא דמיין יותר ממה שבאמת היה בעצם במציאות בבחורה
הזו. החלטתי שכבר מתחיל להיעשות מאוחר ואני יודע שאם אחד
משלושת הבחורים שסובבו סביבה עכשיו יחליט להעלם לפני חצות, אז
קרוב לוודאי שתעלם איתם ואני אהיה אבוד בלי עיניה החומות.
הורדתי את המבט שלי ממנה, בוהה בקיר מולי שהיה מכוסה מראה
שפרסה על כל הקיר ועליה היו מדפים שהחזיקו את כל בקבוקי
האלכוהול שיכולתי לתאר לעצמי שקיימים. שתיתי בינתיים רק שלוש
כוסיות קטנות וחריפות של משהו שאני בחיים לא אצליח להגות את
שמו ובכל זאת כבר הרגשתי איך אני מאבד את התחושה של הבהונות
שלי וכשבאתי ללטף את הפנים שלי מול המראה, לא יכולתי להבדיל
בין מה שאני רואה למה שאני מרגיש. אסור לי לשתות יותר, חשבתי
לעצמי, והדחקתי הצידה את הכוסית שעמדה מולי, מלאה עד השוליים.

23:43. אני צריך לחשוב, אני צריך להשתחרר. אני צריך שהזמן יאט
קצת את קצבו, הבהייה הקצרה שלי במראה שמולי גזלה ממני כמעט עשר
דקות. עשר דקות שבהן היא כבר הייתה יכולה להעלם עד הקצה השני
של העיר. אבל מבט חטוף מאשר שהיא עוד פה, עדיין בשמלה
השחורה,עדיין מחייכת ומזמינה. אבל איפה כל התעוזה שהוא הבטיח
לי? איפה כל התשוקה והלהט? זהו, אני לא יכול יותר לחכות, אני
לא יכול להמשיך לדבר עם עצמי בראש העמוס הזה כל הלילה עד
שלבסוף אראה איך היא עוזבת את המקום עם מישהו אחר. אני מרפה
לרגליים שלי להתרפות לצניחה קשה אל הרצפה, מתייצב וכשאני
מסתובב אני כבר רואה אותה עומדת מאחוריי. "לפרויג? אתה בטוח
שאתה רוצה לעשות את זה לעצמך?"

לפרויג, לפרויג. אני מנסה ומנסה להיזכר מאיפה שמעתי את המילה
הזו כבר פעם. אני מביט שוב על הבאר ונזכר בשם של המשקה שהברמן
המליץ לי עליו "זה דופק אחי", משום מה הוא החליט להיות ידידותי
במיוחד אחרי שאמרתי לו שאני רוצה לשתות את המשקה שהוא היה
ממליץ לאדם לשתות לו היה יודע שזו ההזדמנות האחרונה שלו לטעום
מזה. הטעם היה מלוח וחזק, אבל מצד שני אני לא באמת אי פעם
חיבבתי וויסקי, אז להגיד שהיה חזק מבחינתי זו הערה ששטה באוויר
ללא משמעות, כי אני באמת לא מבין עניין. והאמת היא, שאין לי
מושג למה עוד לא פתחתי את הפה שלי ואמרתי לה שהיא יפיפייה יותר
מכל בחורה שראיתי אי פעם.

"אה, זה. כן, לא ידעתי למה אני נכנס. חובבן. " היא חייכה
והצביעה על עצמה ואמרה "בפעם הבאה, תשאיר את זה למקצוענים."
וסימנה בו זמנית לברמן להכין לי קפה. הקפה היה מר ושחור, בדיוק
כמו שאני אוהב אותו, אבל היא לא הרשתה לי לערבב בו את הכפית
סוכר הדרושה לקבלת הטעם המושלם. "עדיף שתמנע ממשהו מתוק
עכשיו." והמשיכה להסתכל עליי בעיניים החומות שלה וללטף לי את
הגב בזמן שאני שתיתי את הקפה וניסיתי להתאושש מהפשלה שלי.

01:07. אני מרגיש את המוזיקה דועכת לרגע ואז חוזרת בצעקה, אבל
צעקה חלשה, צעקה נעימה שמזכירה לי שאני אנושי ועוד חי. אני
מסתכל על החדר, מביט על פנים של אנשים ומחייך רק מעצם העובדה
שהיא לא נעלמה ממני אפילו שלא הייתי מסוגל להרים את הראש כבר
כמעט שעה מהבאר, והמקום כבר התקרר מהרוח הלילית שפרצה פנימה.
אבל העיקר היה שהתעוררתי, שהתפכחתי מספיק, שעוד נשמתי. אני עוד
צריך את זה, אני עוד צריך אותה. אני חושב על זה וחושב על זה,
ואני אני תופס לה את היד ולוקח את כל השליטה שהיא אחזה בה עד
הרגע ולוחש לה שהיא הדבר הכי יפיפה שראיתי בחיי ואני רוצה לצאת
מכאן, כשהיא איתי וללכת לאן שהיא תרצה ולא לשוב על עקבותינו עד
צאת השמש. "כשתרגישי את השמש מלטפת את עינייך, תוכלי לחשוב
בבהירות. תני ללילה הזה לעזור לך לפרוץ גבולות." והיא רק גיחכה
ושאלה "ואם כבר לא נותרו לי גבולות לפרוץ?" ומיד היא שיחררה את
עצמה מהאחיזה שלי והיפכה את כל המצב, כשהיא אחזה כעת בשתי כפות
ידיי ואמרה "בוא" ומשכה אותי מהמקום. "אגב," פסקה וחייכה לעברי
"קוראים לי ליאן."

רגע לפני שהיא זרקה אותי על המיטה הצלחתי להביט על השעון.

01:42. לא יכולתי להאמין שההספק שלי היה כזה אדיר. ופתאום
שכחתי לגמרי מהכל, מהבוקר שהולך וקרב, מהזמן שחולף, מהגורל
שכבר נחרץ, מהתיאורים שלו, מהבקשות וההתלבטויות. לא יכולתי
לחושב על כלום בזמן שהיא פשטה ממני ומעצמה כל פריט לא הכרחי
ובסוף נשארה ערומה לחלוטין רק עם שרשרת דקה מכסף שדבקה לעורה.
לא יכולתי לראות בבהירות, רק אותה ורק את עיניה שנשארו פקוחות
רוב הזמן חוץ מהרגעים שגנחה ונישקה. זה התחיל בדיוק כמו שזה
נגמר, בשתיקה לוהטת ותשוקה שאין לה הסבר. בלי לחשוב פעמיים היא
ישר התהפכה אחרי שגמרה ואני הבטתי בינתיים בהלם בזמן שעוד
הייתי חסר סיפוק אך, מכושף ממנה מספיק בשביל לא להגיד כלום
ולהסתפק ממה שהיא הייתה מוכנה לתת לי. "אין לך פה שליטה מותק.
מצטערת להגיד לך." היא פלטה את המילים האלו כאילו שנאמרו כבר
פעם, כאילו שכלל אין פה עניין והאבסורד היה שלא היה אכפת לי.
השליטה שכל כך אהבתי כל חיי נמוגה ממני תוך רגע, ולא היה לי
אכפת.

03:35. הבוקר קרב ובא, ואני יודע שהזריחה הזו הולכת להיות הדבר
הכי אכזרי שקרה לי בחיים וכנראה גם לה. אני אחזתי בה באחיזה
הכי חזקה שלי, ונישקתי לה על המצח וביקשתי ממנה סליחה. עצמתי
את עיניי, והכרחתי את עצמי להירדם רק בשביל לנסות להרגיש טיפת
שליטה קטנה אחת אחרונה.



. . ."תבין, אין לך ממש מה להפסיד פה. הרעל עומד להתחיל להשפיע
לקראת הבוקר, וכשהשמש תעלה אתה כבר תהיה גמור. אז אני מציע לך
הזדמנות שאין כמותה. בוא נקרא לזה: חבר עוזר לחבר. אני עוזר לך
לבלות את יומך האחרון עם הבחורה הכי יפיפיה שתראה בחייך ואתה
בתמורה תיתן לה כל מה שהיא תרצה ותעלם לה מהחיים בבוקר. ובכך
תעזור לי להחזיר לה את היחס שמגיע לה. אני רוצה לפגוע בה כמו
שפגעה בי, אני רוצה לראות אותה בוכה ושבורה. מגיע לה בנאדם,
שלא תבין לא נכון, היא פשוט לקחה לי את כל השליטה ואז שברה
אותי מבלי למצמץ. זה ממש לא לעניין, אתה בטח מבין."