לא הכרתי אותה כל כך, החלפנו חצאי משפטים של נימוס מינימאלי,
המקסימום שאמרתי היה פיצוי על עגמת נפש מחברתי הכלבה איתי,
שהסביר לה את הבעיה בפרופורציות שבפנים שלה, כאילו שזה הזיז לה
בכלל, אבל מסיבה לא ברורה היא נראתה לי הרבה יותר פגיעה
בהתחלה.
חיפשנו מקום לאכול בו (לא שהיו הרבה אופציות, היא מחרימה
תאגידים, בתי עסק שלא נותנים לעובדים יחס הולם ובשר), בסוף
ישבנו באיזה פאב, לגמרי בלי שום מצברוח לדבר הקשבתי לה מדברת
עם השניים האחרים שהיו איתנו. קשה לי עם האנשים שמתעקשים לדבר
באנגלית ולהשתמש במילים הכי ארוכות שהם מכירים, גם אם יש מילה
קצרה שמתאימה לא פחות. ישבתי בשקט, הדלקתי סיגריה כמין הכרזה
של 'זהו עכשיו אני מנוכרת', היא ישר מתרחקת, כנראה כדי שלא
אפריע לה לנשום את אוויר האגזוזים הצח של ת"א, מרחיקה אותי
ממנה יחד עם העשן שלי, רציתי להגיד לה שגם ככה אני לא רוצה
להתקרב.
היא בלבלה אותי, לא ידעתי מה לחשוב, איך להגדיר אותה. אם לקרוא
לה אינטלקטואלית או פלצנית, דעתנית או קרצייה, נטורליסטית או
זיינת שכל, הרגשתי איך שהבחירה בידיים שלי, היא רק יושבת ומחכה
לגזר הדין במבט נעול ודרמטי של אחת שיודעת כמה היא שווה.
ואיך שבהיתי בה וניסיתי לנסח לעצמי בראש, כדי להרגיש קצת פחות
סתם מרירה וקצת יותר סגורה ורציונאלית, עוד כמה סעיפים
אינפנטיליים ברשימת ה'למה היא לא בסדר ואני כן', היא שואלת
אותי אם אני רוצה שנקום לרקוד, אוטומטית עניתי שכן מבלי לחשוב
בכלל מה הייתה ההצעה, קמנו, התחלנו בסלואו בתולי ומתוק, כשאני
רק מתחילה לעכל את התפנית החדה, מתחילה פתאום להנות מהקרבה
אליה כשכל הערב העדפתי לשמור מרחק, נזכרת שלרגע אחד בהתחלה
כשהסתכלתי עליה וחשבתי על כמה שהיא יפה היה בא לי את הקרוב
הזה, הסלואו הפך לחיבוק ארוך עם נשיקות עדינות, שפתיים כל כך
רכות, נעימות, רציתי אותן, רציתי אותן כמה שיותר קרובות, רציתי
אותן בתוכי, איזה בחורה מיוחדת, לא האמנתי פתאום כמה טוב ושליו
ומתאים.

שקי בירה בדמות גברים, בהו בזוג הבחורות התמוה והזילו ריר.