עכשיו זה מסוג הזמנים הפשוטים האלה, שיושבים על הסף ומקווים
להיענש על בריחה מהמציאות. אלפי ברירות מוצגות לפני ואני
מתהפכת ללא מעצורים, בדיוק עכשיו הצלחתי להבין את המשפט סוף
מעשה במחשבה תחילה.

הכל מתחיל מאותה נקודה. כמו מבוך, רק שאצלי כל המסלולים
סתומים. מה זה יעזור לי לשאול במקום בלי תשובות. מאמצים הופכים
לשגרה ואני מרגישה כאילו אני הולכת על גבולות של מים דקים, חבל
שמעולם לא למדתי ללכת על המים. לאנשים נהיו תכונות מכניות,
עולם עם רגשות הוא עולם מבוזבז.
האנושות היא שליטה אחת גדולה שקופאת ללא שליטה, אבל המוח
האנושי זז לאט.

את יכולה לבוא ולשבת,
לראות אותי נאכלת
על ידי קבוצות של הבנה.
החזק שורד
והחלש חכם
ואני באמצע.

פתאום כל הציפיות שלי שוכבות על המדף, כנראה שהן סתם תקוות
ליופי.