בית הספר "פרדסים" נערך לשנת הלימודים הבאה ומראהו תואם את
אמצע החודש יולי: הקירות בתהליך צביעה, אשפה פזורה על הרצפות
בכל קומה, השולחנות שבכיתות ממתינים בדומיה לתלמידים. הכל נראה
מבולגן, אך מן הבלגן הזה נשבה גם רוח רעננה של שינוי וחידוש.
משרד המנהלת כבר היה משופץ לגמרי. ורדה נוימן דאגה לכך בהקדם,
כדי להוציא מהר ככל האפשר את הריח הישן והמאוס של שתלטנות
וכובד ראש מוגזם, האופייני כל-כך לגברת אגרון - המנהלת הקודמת
של בית הספר. ורדה נוימן עדיין לא עיכלה את מינויה החדש
והפתאומי. לא עלה על דעתה מעולם שמישהו יכול להציע את מועמדותה
לכזה תפקיד. הרי היא בסך הכל מורה לאומנות, צעירה מרוב עמיתיה
וכלל לא מנוסה בניהול.
   אך ועד המורים החליט בשבילה. הוא התכנס ביום שבו גברת
אגרון, שמרוב קשיחותה אף אחד לא העיז לקרוא לה בשמה הפרטי,
הכריזה על פרישתה לפנסיה מוקדמת. באותו רגע לפתע התברר שגם
גברת אגרון היא בן אדם, והסיבה לפרישתה היא אנושית ביותר:
הפיכתה לסבתא מאושרת. לגברת אגרון הייתה בת בוגרת שהתחתנה
והתגרשה, ובתקופת הנישואין הקצרה הספיקה להביא לעולם ילדה.
וגברת אגרון החליטה שדי היא עבדה עם ילדיהם של אחרים. הגיע זמן
להקדיש את כל הניסיון הפדגוגי לנכדה משלה. לכן היא פורשת דחוף
ככל האפשר ולא אכפת לה מי מהעמיתים יבוא אחריה. ממילא היא
אישית אינה רואה פה אף מועמד ראוי שיכול לתפוס במקומה את כס
הניהול. כך שוועד המורים מוזמן לבחור מועמד כרצונו.
   ובישיבה הדחופה של הועד כל החברים הצביעו נוימן פה אחד.
יושבת ראש הועד, המורה הותיקה ביותר ב"פרדסים", הסבירה את
הסיבה כך: "לנוימן יש גישה לילדים, יותר טובה מזו של רובנו.
השיעורים שלה מתנהלים הכי בשקט. הילדים ממש נהנים איתה וסומכים
עליה. היא מעולם לא מרימה קול, אבל המשמעת בכיתות הינה למופת.
הגיע זמן לניהול מועיל לא פחות מניהולה של אגרון, אך הרבה יותר
עדין והרבה פחות קשיח. הבה נתן לוורדה נוימן לנהל את בית הספר
ונראה תוצאות נפלאות". לאחר נאום כזה ורדה כבר לא יכלה לסרב
להצעה. וכעת המנהלת בת השבועיים ישבה במשרדה המחודש ועיינה
במסמכים שלפניה. היא לא ציפתה לביקור כלשהו, לכן די הופתעה
כאשר שמעה נקישה בדלת.  
                       

   ורדה הרימה את ראשה מעל לניירות וקראה: "יבוא!"
הדלת נפתחה, ולחדר נכנסה אישה גבוהה ותמירה, בערך בשנות
החמישים לחייה, ובידה אוחז ילד, אשר נראה כתלמיד פוטנציאלי של
כיתה א'.  מהמבט הראשון עליהם, ורדה הבינה שהאורחים הינם אנשים
דתיים מאד (לפי בגדיה הארוכים של האישה וכיפה שחורה קטיפתית על
ראש הילד) ותהתה מה יש להם לחפש בבית ספר חילוני רגיל. אבל די
להרהורים, צריך לתת לאנשים תשומת לב ראויה.
- שלום. - חייכה ורדה לעבר הנכנסים. - במה אוכל לעזור?
- שלום, - אמרה האישה, וקיבתה של ורדה התכווצה כי בקולה של
האורחת נשמעו בבירור הטונים המתכתיים הזהים לאלו של גברת
אגרון. - הייתי רוצה לשוחח עם המנהלת.
- זאת אני. נעים מאד. ורדה נוימן.
- מרים אייזנברג. - הציגה את עצמה האורחת. - אז את המנהלת.
   זה נאמר באינטונאציה ספקנית ואירונית. ורדה הבינה מיד גם
את האירוניה וגם את הספק וחשה מבוכה בשל מכנסי הג'ינס הישנים
והמשופשפים שלה מבית "קרוקר" וחולצה גברית של "Fruit of the
loom", אותה אימצה מבעלה יריב באישורו המוחלט. הלה קיבל את
החולצה הזו מאמו ליום הולדת, אך לא לבש אותה מעולם בשל צבעה
הורוד-בהיר. החולצה נחה בארון תקופה ארוכה, עד שוורדה לא נזקקה
לבגדים רחבים בשל ההריון. וגם היום, כאשר איתי כבר בן שנתיים
וחצי, החולצה משמשת את ורדה ביעילות מופלאה. במיוחד בהסתרת
הבטן (ה"מעצבטן", כמו שוורדה אומרת לשם בדיחה) שלא שבה לקדמותה
לאחר הלידה. את התמונה השלימו כפכפים דמויי "קרוקס" בצבע תכלת
שנקנו במחנה יהודה. בקיצור, לבוש מושלם לעבודה בגינה, אך לא
הולם כלל את משרד המנהלת של בית הספר.
   לעומת זאת האורחת נראתה כאילו יצאה מעמוד מגזין אופנה חרדי
אליטיסטי, אילו היה קיים אחד כזה (ואולי דווקא יש?). בגדיה היו
הדורים ואלגנטיים. חליפת חצאית בצבע ירוק-כהה עשויה מבד קל
ואיכותי, אולי משי, אבל בעל מראה קטיפתי. סנדלי עור יוקרתיים
בצבע שחור. פאה נוכרית עשויה ברמת אומנות גבוהה ונראית כמו
תסרוקת אמיתית לחלוטין. על צווארה תלויה שרשרת פלטינום עם מגן
דוד - התכשיט היחידי המקשט את האישה חמורת הסבר הזאת. כל המראה
של גברת אייזנברג העיד על טעמה היוקרתי ועל עושרה הלא מתיר
ספק.
   "מה אחת כזאת מחפשת בבית ספר שכונתי פשוט כמו שלנו?" - שוב
חלפה במוחה של ורדה המחשבה הבלתי מוזמנת.- "לרשום את הילדון
הזה אלינו ממש לא נראה הגיוני. הלוא היא, עם הכסף שלה, ורואים
שיש לה, יכולה למצוא לו בית ספר דתי הכי טוב הארץ ובעולם!"
קולה של מרים אייזנברג קטע את הרהוריה והדיף את כל הספקות
בנוגע למטרת בואה:
- גם לי נעים מאד, גברת נוימן.
- ורדה. - מיהרה לתקן. חסר שגם לה, בגיל שלושים ושלוש, יתחילו
לקרוא "גברת". היא לא אגרון, ברוך ה'.
-בסדר. ורדה. - אמרה האורחת, ונדמה היה לוורדה שקולה התרכך
מעט. - אני מעוניינת לרשום את אמיר לבית הספר שלכם.  
- או-קיי... - הנהנה ורדה ושלחה חיוך מעודד לילד שהביט עליה
מתחת לכיפה בעיניו הגדולות, החומות, המלאות בסקרנות אינסופית.
אחר כך פנתה לגברת אייזנברג בשאלה: - ואמיר... הוא הבן?
- הנכד. - השיבה האישה המבוגרת בלקוניות.
- או-קיי... - שוב אמרה ורדה והצביעה על שני כיסאות העומדים
מולה,  מצדו השני של השולחן . - אתם מוזמנים לשבת, בבקשה.
   השניים נענו ברצון. אמיר טיפס במהרה על הכסא הקרוב ביותר
לשולחנה של ורדה, וסבתו הזיזה את כיסאה מעט אחורה על מנת לתת
למנהלת לשוחח עם התלמיד העתידי, הוציאה מתיקה ספר תהילים עצום
והחלה לקרוא בו.
                       

- אז שמך הוא אמיר. - פתחה ורדה את שיחת ההיכרות.
- כן. אמיר אייזנברג. - השיב הילד בגאווה. - אני בן שש.
- יפה מאד. ואני ורדה נוימן. אני מנהלת של בית הספר הזה. ומה
אתה אוהב לעשות?
- הרבה דברים. אוהב לראות טלוויזיה, לשחק במחשב, לשחק עם
חברים, לקרוא ספרים. רק עכשיו אני לא יכול כי אצל סבתא אין
טלוויזיה ומחשב. וגם חברים עוד אין לי פה. אז אני רק קורא
ספרים.
- אתה יודע לקרוא? - הופתעה ורדה.
- אני יודע לקרוא טוב בעברית וקצת באנגלית. ולדבר אני יודע
בשלוש שפות: עברית, אנגלית ו...
- ששש! - השמיעה לפתע מרים אייזנברג את קולה. אמיר נבהל
והשתתק. ככל הנראה, סבתו בשום אופן לא רצתה שאמיר ימשיך
להתפאר. או שמא העניין אינו בהתפארות? בכל אופן ורדה שינתה
נושא:
- ואיפה אתה גר, אמיר?
- אני גר עכשיו עם סבתא במאה שערים. וקודם גרתי עם אמא ואבא
בתל אביב.
- ו... עברתם לירושלים? - כך ניסתה ורדה לגשש את השטח וכבר
החלה לרחם על הילד החמוד הזה, וללא ספק מוכשר, שהוריו ככל
הנראה חזרו פתאום בתשובה.
- אני עברתי. - ענה אמיר. - כי אמא ואבא שלי מתו בפיגוע. אז
סבתא לקחה אותי אליה.
- אויש, אני מצטערת...  
ורדה מיד נזכרה בכותרות ענקיות בעיתונים מלפני חודשיים,
המדברות על פיגוע קטלני בלב תל אביב. אוטובוס מלא באנשים
התפוצץ ונשרף כליל. שלושים איש נהרגו ועוד כשבעים נפצעו. כעת
נדמה לה שהיא אף זוכרת את השם "אייזנברג" המופיע ברשימת
ההרוגים.
- זה בסדר. - אמיר הביט בה עמוקות, ממש כמו מבוגר. - את לא
יכולת לדעת. אבל תודה.
- כן...
מהרגע הזה היה לוורדה קשה להמשיך בשיחה עם הילד. גם אמיר חש לא
בנוח בשל האווירה הכבדה שהשתררה פתאום בחדר. ורדה החלה לחשוב
בקדחתנות כיצד תוכל לשפר את האווירה. היא היססה רגע קט ואז
אמרה:
- אמירי, מתוק, הייתי רוצה כעת לדבר קצת עם סבתא לבד. אם אתה
רוצה, אקח אותך לחדר המשחקים, זה פה ליד. הוא כבר מוכן, יש בו
מחשב והרבה צעצועים. שחק שם זמן-מה, עד שאסיים לדבר עם סבתא
ונקרא לך בחזרה. בסדר?
לשמע דבריה, אמיר קפץ מרוב שמחה. המילה "מחשב" הלהיבה אותו
כנראה. ורדה הסתכלה על סבתו, אשר הנהנה לאות הסכמה, לקחה את
ידו של אמיר והובילה אותו לחדר המשחקים בקומה מעל. כאשר חזרה
למשרדה, מרים אייזנברג כבר ישבה על הכיסא הקרוב לשולחן, מוכנה
ומזומנה לשיחה.
- אהבתי את הטאקט שלך. - אמרה מיד לאחר שוורדה ישבה במקומה. -
ואת זה שאמיר חש כלפייך מספיק חיבה כדי לספר על הוריו, אפילו
בלי ששאלת עליהם בפירוש. זה מאד יפה בעיניי ורק גורם לי
להשתכנע שבחרתי עבורו מקום לימודים נכון.
- אמיר הוא ילד מקסים וחכם. - אמרה ורדה בעדינות. - אבל עדיין
אינני מבינה, מדוע אינך רושמת אותו לבית ספר דתי. הרי אני רואה
שאת דתייה מאד, גברת אייזנברג.  
- נכון. - הסכימה האישה. - אך אין זה קשור לאמיר. את בטח
מתפלאת מדוע קטעתי אותו ולא אפשרתי לו לומר מהי השפה השלישית
שהוא דובר. זה קורה מרוב שאני רגילה להשתיקו פן יגלה את האמת.

- חשבתי שאינך מרוצה מהעובדה שהילד משוויץ. ואם מותר לדעת, מהי
השפה השלישית שלו?
- ערבית. - השיבה מרים אייזנברג, ובקולה נשמעה מעין הקלה,
כאילו האישה הצליחה לפרוק מעליה מטען גדול. - אמיר הוא
חצי-ערבי. הוא פרי אהבתם של בני דוד נחום ז"ל שנעשה חילוני,
חזר בשאלה כמו שאומרים, ואשתו האזרחית נור אבו-סנינא, ילדה
מוסלמית שעזבה את הבית...
                       

   ...דוד נחום אייזנברג נולד אל תוך הדת וגדל כילד חרדי לכל
דבר. אך כאשר הפך לנער, החל להרגיש שמשהו חסר לו בחיים. בעקבות
הוריו ושתי אחיותיו הגדולות הוא שמר מצוות כמו כולם, אך לא
באמת האמין שאת כל הדברים הללו חובה לעשות. גם הלבוש החרדי לא
מצא חן בעיניו: בקיץ, בשיא החום, דוד נחום סבל עד מאד וקינא
נואשות בנערים חילוניים שראה מדי פעם. הנערים ההם לבשו גופיות
ומכנסיים קצרים בשלל צבעים ולא חליפה שחורה ומחניקה. לרגליהם
היו סנדלים או נעלי ספורט קלות ולא נעליים שחורות וכבדות. על
ראשם הם לא חבשו דבר או חבשו כובעי קסקט המגנים מהשמש ולא
מגבעת שחורה וכיפה מתחתיה. בנוסף, הוא גם לא אהב את שמו הכפול,
תמיד רצה שיקראו לו רק דוד, אבל הוריו התעקשו על שני השמות.
היו עוד סיבות נוספות, זעירות יותר. במשך הזמן, כל הדברים
הקטנים שהפריעו לדוד נחום בחיי הדת הלכו וצמחו אט-אט למטרד אחד
גדול. ובגיל שבע-עשרה וחצי הנער החליט שאינו רוצה עוד להיות
דתי. כאשר קיבל את הצו הראשון מלשכת הגיוס, הלך דוד נחום
למספרה ודרש להסיר לו את הפאות ולספרו על-פי האופנה. ללא כיפה,
אותה הסיר והחביא בכיס מכנסיו, נכנס דוד נחום הביתה והודיע
להוריו שהוא מתגייס לצבא. לא הקללות מפי אביו, המוהל שלמה
אביגדור אייזנברג, לא בכייה של אמו מרים ולא צעקותיהן של
האחיות לא הועילו. דוד נחום התגייס ליחידה קרבית בצה"ל, ואביו
מחק אותו מרשמת בני המשפחה.
   אחרי שסיים את שירותו הצבאי, דוד (כן, מעתה רק דוד)
אייזנברג לא חזר אל ביתו במאה שערים. הוא שכר חדר בדירה עם
מספר שותפים והתקבל ללימודי תיאולוגיה באוניברסיטה העברית.
בתור בחור נבון, דוד ידע שמהתיאולוגיה אי-אפשר לעשות כסף, ולכן
לקח גם כמה קורסים במינהל עסקים. שם, באוניברסיטה, הוא גם פגש
את אהבת חייו: נערה יפיפייה נור אבו-סנינא בת השמונה-עשרה
וחצי. נור הייתה בת להורים מוסלמים שמרנים, ערבים ישראלים
תושבי העיר העתיקה. וכמו דוד, אף פעם לא קיבלה ללבה את כללי
הדת ועזבה בשל כך את ביתה. השניים התחברו בלב ובנפש וכמובן, גם
במוח. נור ידעה את השפה העברית היטב, אך עם דוד המשיכה ללמוד
ולשפר אותה. ודוד למד ממנה ערבית והצליח בזה לא רע. בחופש לפני
שנת הלימודים האחרונה של דוד, השניים התחתנו בקפריסין. וזמן
קצר לאחר שדוד קיבל תואר והזוג המאושר עבר לתל אביב, נולד בנם
אמיר.
   דוד ונור אייזנברג בכוונה בחרו לילד שם, שבו משתמשים גם
יהודים וגם ערבים. את הברית עשו לו בבית חולים, והמנתח היה
רופא ולא רב. דוד קצת הצטער על הנתק בינו לבין אביו המוהל. אך
עם אמו התמיד לשמור על קשר. כמובן, מרים לא הייתה מרוצה כלל
מהחלטותיו של דוד. אבל אמא היא תמיד אמא, והאושר הגדול עבורה
הוא כשהילדים מאושרים. לכן, למרות כל הקשיים, אליהם הביאו
נישואיו של דוד לערביה, מרים שמחה בשמחתו של בנה. אפילו הצליחה
להתחמק מבעלה וביקרה מספר פעמים בדירתם של דוד ונור במרכז תל
אביב. ואת אמיר, ילד נאה, שחום כאמו ובעל תווי פנים זהים לשל
אביו, אהבה מהמבט הראשון. גם נור מצאה חן בעיני מרים, שראתה את
בנה המאושר, אוהב ונאהב ושמחה שמצא אישה כלבבו. "לו רק הייתה
יהודיה". - אמרה לעתים. - "הכל היה הרבה יותר טוב. אבל גם ככה
לא רע, ברוך ה'." ונור מצדה הרגישה לגמרי ישראלית. ומשום
שישראל היא מדינה בראש ובראשונה יהודית, נור תפסה את עצמה
כיהודיה חילונית לכל דבר. כך גם גידלה יחד עם דוד את אמיר.
"מבחינת היהודים אמיר הוא ערבי." - נהגו לומר ההורים הצעירים.
- "ומבחינת הערבים הוא יהודי. לכן חשוב לחנך אותו כאדם וכאזרח
המדינה. ובמי להאמין - בה' או באללה - הוא כבר יחליט לבד
כשיגדל. העיקר שיהיה בן אדם"...
                         

   ...- העיקר שיהיה בן אדם. - סיימה מרים אייזנברג את
סיפורה. - ולפני חודשיים הם הלכו לעולמם, דוד שלי ואשתו. מוות
טראגי כל-כך ומיותר. והותירו לי את הילד הזה, ילד חילוני
לגמרי. לעתים אני כל-כך סובלת מנוכחותו בבית! פעם הוא דורש
מחשב, פעם טלוויזיה, מדליק ומכבה אורות בשבת, חוטף שוקולד חלב
או יוגורט לאחר סעודה בשרית... השכנים מביטים עליי כמו על
פושעת, כאילו רצחתי מישהו, במיוחד לאחר שבעלי קיבל שבץ מוחי.
זה קרה כשדוד הודיע לנו על החתונה. שלמה אביגדור לא עמד בבושה
הזאת: בן של רב, של מוהל, מתחתן עם ערביה. הבנות מסרבות לדבר
איתי מאז שלקחתי אליי את אמיר. אבל מה יכולתי לעשות? זה יתום
קטן ומסכן, והוא בן של דוד, בשרו ודמו. לתת לו מחסה - זה פיקוח
נפש.
   ורדה האזינה ללא כל אומר, רק מדי פעם הנהנה כדי להראות
למרים שהיא מקשיבה ועוקבת אחרי הסיפור. וכעת אמרה:
- אני מצדיעה לך על זה, גברת אייזנברג. זו גדלות נפש מאין
כמותה. ואולי יש גם פתרון לבעיית היהדות של אמיר? אולי ניתן
לגייר אותו איכשהו? אינני מבינה גדולה בזה, אבל נראה לי שיש לך
קשרים טובים עם אנשים בעולם החרדי...  
- לא בטוחה שהקשרים הללו יעבדו. - העלתה מרים חיוך מריר על
פניה. - מאז שדוד התחתן עם נור ושלמה אביגדור בבית חולים, שמנו
הוכפש. כעת אני אישיות מנודה במאה שערים, כמו שדוד היה בזמנו.
לכן החלטתי להמשיך בדרכו של בני ולתת לאמיר חינוך חילוני, כמו
שהוריו רצו. הוא ילמד בבית ספר חילוני רגיל, ילמד גם ערבית
כלימודי חובה כשיגיע הזמן. וכשיגדל, יחליט כבר בעצמו אם להיות
יהודי או מוסלמי.  
- ומה איתך? - שאלה ורדה. - איך אישה דתית כמוך תגדל ילד
חילוני?
- אינני רואה בזה בעיה. - השיבה מרים. - אפשר להיות יהודי דתי
בכל מקום, אפילו בגלות. אני אמשיך בשלי, אשתדל להרגיל את אמיר
לשמור שבת וכשרות ככל האפשר, שיכבד אותי ואת הבית. אבל יהיה לו
חדר נפרד, ושם יהיה לו מחשב, ואולי טלוויזיה עם הזמן. אני
חושבת שנסתדר, בעזרת ה', אפילו שקשה בהתחלה.
- אז אמיר יצטרך להגיע לבית הספר ממאה שערים? עליי לקבוע עם
חברת ההסעות לגבי זה...
- לא צריך, ורדה. אין צורך בהסעות. מכרתי את ביתי במאה שערים
וקניתי דירה כאן, בבית הכרם, בבנין הזה מול בית הספר שאת רואה
מהחלון. בתחילת אוגוסט אנחנו עוברים לכאן. אמיר יוכל לבוא
לשיעורים אפילו לבד, בעזרת ה'.  בית חדש, דף חדש, מזל חדש.
- לדעתי, זה יהיה מצוין. - אמרה ורדה בחיוך רחב. - וכעת הגיע
זמן לקרוא לילד מחדר המשחקים, כדי לרשום אותו לבית הספר בצורה
מסודרת?
- בהחלט. - אמרה מרים, ובפעם הראשונה למשך הפגישה חייכה
בשביעות רצון.
   ...כעבור זמן קצר ורדה שוב הייתה במשרד לבדה ועיינה
במסמכים. ופניה קרנו כשהביטה שוב ושוב ברשימת התלמידים של
הכיתה א'-2 שאליה התווסף שם חדש: אמיר אייזנברג.