"אנחנו שני האנשים היחידים בעולם שמבינים באמת... ואת יודעת
ששנינו מטורפים. אבל בזמן האחרון אני מרגיש שאני מטורף כאן ואת
מטורפת רחוק רחוק מכאן"
זה נכון.
זה היה נורא כיף להגיד שאני מחכה שמישהו יבוא כבר ויפצח את
החידה, יגלה את הקוד, ייכנס לי לראש, יגלה את הרכיב הקטן הזה
שהופך כל דבר בעולם הזה לדבר אחר לגמרי. מה שמוריד את הסדר
הטבוע בדברים. שיראה לי ת`נשמה, שישבור את הקיר, שימיס את
הקרח, שייקרא בין השורות...
אבל אני לא יכולה להגיד ככה.
כי אני פשוט לא רוצה שזה יקרה.
אני כל כך שלמה, כל כך אוהבת את עצמי, ובכנות לא צריכה אף אחד.

זה הסוד הקטן שלי, הדבר הזה שרק אני מבינה, הטירוף הקטן שלי.
רק לפעמים כואב לי לראות את אותם האנשים מנסים "לפרוץ" אותי,
אני אתגר בשבילהם או שהם חושבים שכמו כולם אני פשוט מחכה
לזה...
ואיך אני אסביר להם שטוב לי לבד? איך הם יבינו, הרי כמעט כל מי
ששפוי צריך מישהו.
חברה אמרה לי לפני כמה ימים שהיא מבינה אותי, היא יודעת איך זה
להיות סגורה... היא ממשיכה ואומרת שאנשים פגעו בה, שהיא כבר לא
סומכת עליהם...
אבל לפעמים היא מרגישה שזה קיר חד צדדי. שאי אפשר להגיע אלי.
איך אני אסביר לה שיש לי אמון באנשים?! שאני אוהבת אותם? שאף
אחד אף פעם לא פגע בי... שאני פשוט לא צריכה אותם?!

איך אני יכולה להגיד להם מה עובר לי בראש?
זה אסימפטוטה. אני.
אפשר להתקרב... גאד כמה שאפשר להתקרב, להבין מה עובר לי בראש,
לנסות לבנות עולם מדומה ע"פ העובדות שלי. אבל זה אסימפטוטה. אי
אפשר באמת להגיע.
ויותר גרוע - זה אסימפטוטה של מספר שבכלל מתקיים רק על ציר
מספרים אחר.
תמיד קראתי להם הצד השני של המספרים. לא אני לא מתכוונת
למספרים שליליים... כי שליליים וחיוביים הם מאותו סוג. כמה
פחות כמה יותר... אותם המונחים. מונחי כמויות... אני מדברת על
המספרים בצד השני. מספרי המראה. הם נראים אותו דבר הם נראים
כאילו הם נמצאים שם כל כך קרוב כמעט אמיתי אבל הם לא...