ברוסיה יש אגם אחד, משהו כזה שאם היית בא לפני מאה שנה היית
רואה כזה נוף כמו שרק ברוסיה יש. בין שוויץ לנורווגיה, עם אויר
של ירושלים כשהכי קר. משהו קטלני. עלי.
אבל הרוסים טיפשים. נוף יפה ואין שכל.
למשל כשהייתי ברוסיה רציתי לקנון אסימון כזה מפלסטיק צהוב
זרחני לנסיעה במטרו. קיבלתי ת`חררה!! אני רואה תור של שני
קילומטר לפחות לדוכן אחד, ודוכן שני שומם מת. אין אפילו רוסי
אחד לרפואה.
במחשבה ראשונה- אין שם בטח קופאית. אבל יש! הנה אני רואה.
קניתי לי אסימון ב30 שניות, בוהה ברוסים שבוהים בי בחזרה
ועדיין לא זזים מהתור.
למה? כי אם יש תור- בטח יש שם משהו טוב. נעליים זה לא מילה!
כפכפים. מגפיים!
אז התחילו באותם שנים להרוס את העולם, ז"א הוא עדיין סובב על
צירו, והשמיים לא נפלו, אבל בקרוב זה יקרה... הכוונה היא
להמצאת האטום.
לאגם הזה היו נושאים את כל הפסולת הגרעינית וזורקים שם למים.
לאחר כמה עשרות שנים עלו על הנזק שזה עשה. 7 שניות בחופי האגם
מספיקים כדי להבטיח לך מוות ארוך ומייסר מסרטן קטלני. מאות
ילידי המקום מתו בזה אחר זה, עד שהרשויות (הקומוניסטיות מיותר
לציין) החליטו לפעול בנידון.
טון על גבי טון של בטון נשפכו אז לאותו אגם. בסיטונאות.
בכמויות לא הגיוניות, במהירות ובבהלה שלא נראו כמותם. הפרוייקט
הכי לא הגיוני ששמעתי עליו בחיי, מונע על ידי פחד, ריגשות אשם,
חוסר אונים, ועיוורון למציאות.
עכשיו זהו אגם בטון.
עדיין צריך רק שבע שניות לחופיו כדי למות.
אבל עכשיו אני יודעת שאולי ככה ישו הלך על המים, שהיו קשים
ואפורים כמו מצבה, כי בעולם הגוסס הזה אין ניסים, רק דרכים
ציבעוניות עם המון מוזיקת רקע, פרסומות וכאילו אפשרויות.
בעולם הגוסס הזה אין ניסים, רק המון דרכים למות.