הכול הלך כמתוכנן, לא יכול להיות יותר טוב. אפילו שיערך הסתדר
הבוקר, גלי ובוהק. בקושי נדרשת למסרק. ההכנות כמעט ונשלמו,
רכשת את שצריך, ארגנת את האולם, אפילו ניפחת בלוני הליום.
נעמדת בפינת האולם, סורקת את הרחבה. דאגת שדבר לא יחסר, הכול
מושלם משתיארת. חייכת לעצמך.
דבר לא יכול להשתבש, לא הערב.

תרת אחר רשימת הקרואים ודלית מזיכרונך כי הנחת אותה על השולחן
יחד עם הכיבוד והשתייה.
התבוננת בה, נפלו עיניך על שמות רבים, מקורבייך, אהובייך, ליד
כולם מותווה וי. לכל אחד הודעת להגיע.
קיבלת את אותה תגובה בהתנסחות שונה, חייכו בלבביות, בירכו
לכבוד המאורע והחמיאו על העמלה.
דבר לא יכול להשתבש, לא הערב.

שבת לביתך, השעה קרבה ולו לא החלת להתיפייף. את רוצה להקסים,
לככב, ואם לא יומרני מדיי, לכבוש כמה לבבות. את אוהבת להיות
במוקד תשומת הלב, ההערצה. את יודעת שאין שווה לכך יותר ממך.
נולדת למען זה. סידרת את הלבוש החדש על הקומודה וניגשת
להתקלחות חפוזה מן המניין, מרחת את קרם הגוף החדש בניחוח הדרים
ואיך לא, לקחת את או דה קולון אנג'ל שלך, היקר כל-כך, ופיזרת
על עצמך את הניחוח בנדיבות. את זוהרת. בהיותך מתהדרת, נעמדת
נוכח השתקפותך בראי, ולא יכולת למחוק את החיוך מפנייך.
היום אין מושלמת ממך. ידעת זאת בבטחה.

הבחנת שהזמן קצר, ואם לא תצאי, תאחרי. נעלת בקלילות את סנדלייך
החדשות, גבוהות יתר על המידה, אך הקנו לך רגלי דוגמנית.
שלמות.

הופעת בפתח האולם, איש לא היה מלבדך. חריג סברת, אפילו את
איחרת קמעה.
התיישבת על כיסא בקרבת מקום, והחלת לתהות, לשקוע בפנטזיות על
הערב, כבר הכנת לעצמך כמה זיכרונות מוכנים מראש, ידעת שכך
יהיה, בדיוק לפי רצונך האישי.
התבוננת בשעון הקיר, המחוגים נעים אך הזמן לא עובר, את מתרגשת.
מייחלת להמולת אנשים שלא יפסיקו לחבקך ולנשקך, יחמיאו ללא סוף
וירעיפו אהבה לכל עבר. כך צריך להיות.

נקישה בדלת, שמעת שאנשים החלו להגיע.
הבטת בהשתוקקות אל עבר פתח הכניסה והבחנת בו. דווקא הוא שהגיע
קודם, לפני כולם?
האיש הפחות מועדף עלייך, ספרטני, במה כבר יועיל לך.
בירכת בשלום נימוסי, והמלצת לו להתכבד מהמטעמים שעל השולחן
בחוסר חשק.
חזרת אל כיסאך שהתחמם, את מעט חוששת. איש אינו מגיע. את ההוא
את כלל לא סופרת.
שילבת את רגלייך וישרת את חצאיתך, הנעליים נראו כמותאמות
לרגלייך אישית, וכה השתוקקת שאנשים רבים יצפו בך הערב.

איש אינו מגיע. ובתמימות ליבך חשבת כי מאחרים הם, אולם האיחור
נמשך כבר שעתיים ועשרים ושלוש דקות.
כן, את סופרת כל דקה שעוברת. הוא, יושב מולך ולא מפסיק לזון את
עיניו בך. את משפילה מבטך ויודעת שהוא אינו עושה כמוך, ממשיך
לנעוץ מבטים. את משכנעת בליבך שאינו יכול להוריד את עיניו
מיופייך.

'כדאי שתלך הביתה. ראיתי שקלטת את השיטוי. רצינו לראות אם
תאמין לי שבאמת אזמין אותך לאירוע,
ויהיה בך מספיק העזה להגיע'. קמת מהכיסא והראית לו את הדרך
החוצה.
הוא התרומם, לא ממהר למקום, לא משפיל את עיניו, וחולף על פנייך
בדרכו החוצה.
היה לו ניחוח נעים, חשבת לעצמך.

חזרת אל מושבך, החם. ההליום בבלונים לא החזיק זמן רב, הבחנת
שהם נמצאים במחצית מגובהם ההתחלתי. ישבת שם, כל כך בודדה,
והבנת. ראית במו עינייך מהי אמינותה של מציאות. אינך נאהבת על
איש, לא כשם שסברת. את היחידה שנהנית מקרבתך. מי את אם כך? זה
לא יכול להיות, את מושלמת.
דבר לא היה אמור להשתבש הערב.

הוא, היחיד שהגיע. מדוע? רצית לרוץ ולהתנפל עליו, מה הוא יודע
שאת לא. מדוע רק הוא הגיע.
אלא שידעת שעם נעלייך לא תוכלי, לכן המשכת לשבת, ולמרות הערב
הקיצי והחמים, רעדת.

דבר אחד הבנת הערב, מעט במאוחר.
הוא היחיד שנתן לך הזדמנות, הוא שנתן לך את הסיכוי להשתנות,
להראות שבאמת כדאי להיות במחיצתך. היחידי שטרח לבוא, למענך.
לא הערכת נכון. טעית, טעית בכל דבר שאי פעם האמנת בו. המשכת
באטימותך, דחית וסילקתו נחרצות.

הוא היחיד שאי פעם היה לך, וגם אותו הרחקת.

ישבת שם, בוכה.