מעסיק את עצמי שלא אשתגע,
משתדל להיות טוב
בין הפחד משינוי והרצון לחוות את החיים שוכן אני קטן
שלא באמת מנסה
הרבה סרטים עוברים מול העיניים
לרוב אני נרדם לפני הסוף
פעם לסוף הייתה משמעות, היום זו רק נוסחה
כשאני חושב על ילדים אני נהיה עצוב,
כשאני חושב על עצמי אני לא בטוח שיש שם מישהו

הדור נראה כאילו לא אכפת
אבל זה לא משהו חדש אני בטוח
כמיהה לא אמתית
וכל הכמיהות האמתיות מעייפות
וכשאני חושב על עצמי בעבר, אני נחרד
וכשאני חושב על עצמי בעתיד אני נפחד
וכשאני חושב על שאינני חושב, אני לא מבין

הכול נראה כמו נסחף
ללא מטרה
כמו אמבטיה ששלפו ממנה פקק עתיק
והסבון שאמור לנקות רק מעכיר את המים
ומסתחרר כלפי מטה
נשאב,
לאן ?

זה לא מוסרי להיות נקי,
כי מישהו אחר הולך לקבל את הרפש,
בלכלוך יש משהו פואטי כאשר הוא מתחיל להצהיב
אבל איננו מקובלים על עצמנו
ולכן נהיה נקיים