עדין מאוהב באחת שבכלל שכחה שהוא שם, מקפצת בין גברים,
ונעלמת.
אני בטוחה שהיא מרגישה לא בסדר אבל אולי זה לא מספיק מפריע לה,
חבל, גלעד הוא אחד האנשים הכי נחמדים ומבינים שאני מכירה,
ואותו אני בקושי מכירה, לא אותו ולא אותה, רק את המילים, הכאב,
והבכי.
הוא כותב כל-כך יפה ותמיד כשקראתי את הקטעים שלו, הרגשתי כאילו
הוא יושב לידי ומספר לי, לא מקריא מתוך הספר, שר, כואב,
מסביר.
אני יודעת להקשיב רוב הזמן, ותמיד הקשבתי לו, ולפעמים תהיתי
איך נשמע הקול שלו, ואני בכלל עם עצמי מסובכת, מוזר איך נדמה
לי שאני מבינה אותו, כשאני בקושי מבינה את עצמי.
הכרתי אותו אחרי שנכנסתי במקרה לדף שלו, דף משמעותי בחייו
וכרגע, גם בחיי, התמכרתי לכתיבה שלו, למרות כל הכאב שהיה בין
המילים שלו, חזרתי לשם בכל פעם שמשהו חדש עלה שם, הארכיון של
מימון.
פסיכוטי, נוירוטי, מפגר ואידיוטי, זה לא הוא. הוא כל כך חכם
ו... הוא.
כאני קוראת את מה שהוא כותב, זה נראה לי כאילו כתבו את זה עלי,
כל כך מוכר.

"תיהני עם החבר החדש שלך.
החמישי במספר בשנה אחת.
תיהני לך, תעשו חיים.
תזכרי שאני כאן.
צופה.
צופה ובוכה.
ורוטן.
וכועס.
ומקלל.

זו דרכי."

חיבוק
מימון.