אני עטופה באריג קוצים
לאן שהולכת רק פוגעת
כל נגיעה היא הזנקת חצים
בכל מבט אני פוצעת

רוקמת את דרכי אל האדמה
שם אהיה שלמה עם עצמי
מנסה בכל כוחי להתיר את המסכה
אבל היא התמזגה, היא כבר חלק ממני

במברשת ברזל אסרק את שקריי
למדתי שאין שקר שקט
במברשת ברזל אחרוט את פחדיי
אני בורחת ואני לא אתחרט

בכל גופי אני חמושה
כל תנועה היא הכרזת מלחמה
נודדת עם ראש מורכן מבושה
כשאני לא קיימת אני מחלימה

בורחת כדי שלא אוכל לפגוע
לנסות להיות האחרת שאני לא
כורעת והאור החל לגווע
הזיכרון שנשכח ולקח לי 'אותו'

זה השקט שמדבר אליי
מסיט אותי מדרכי אל האושר
והכלוב הזה שנפל עליי
ולא אראה את אור הבוקר