יא אללה. כבר שכחתי איך זה מרגיש.

יום חמישי, בנוהל, נזרקים לנו באיזה פאב. המלצרית מגיעה, לוקחת
הזמנות. איך אמרו חז"לינו - אל תסתכל בקנקן, אלא במלצרית
שמגישה אותו. אז מי אני שאתווכח?

וואו. נמסתי.
אני רואה אותה בדרך לפה, עם ארבע כוסות בירה מזיעות, וחיוך
ביישני. היו לה עיניים כל כך טובות. תמימות כאלה.

שלוש שנים. שלוש פאקינג שנים, טובי הנוירונים אצלי במוח עבדו
על זה. שלא יהיו סדקים, שלא תהיה קליטה, ולא שידור, כלום. וכבר
חשבתי שהחומה מסביב ללב שלי הייתה מושלמת. שלוש שנים היא לא
בגדה - שלוש שנים הייתי פרפר חופשי ומאושר, עושה מה שבא לי, לא
דופק חשבון, לא מתאהב, לא נאהב.

אבל מסתבר שבסופו של דבר אף אחד לא חסין לחלוטין. המבט שלה כבר
יצר בקיעים קטנים, סדקים בחומות שפיארו לי את הלב, וקרני אור
קטנטנות בצבצו מבין החומות, חיממו לי את החזה.

ואז מגיעה הילדונת הזאת, ושואלת: "בשביל מי החצי גולדסטאר?"

וכשסובבתי אליה את הראש, עם מבט כל כך אידיוטי, וחיוך של ילד
שגילה בדיוק שהוא חירבן במכנסיים, ואמרתי "בשבילי", כבר שמעתי
את החומות קורסות. כנראה שהן נפלו בדיוק על הריאות, כי לא
הצלחתי לנשום לכמה שניות.

אני רוצה אותה. לא אכפת לי איך, ושאנחנו לא באותה ליגה, ושבטוח
יש לה מישהו, או כל תירוץ אחר שהמוח שלך יכול להמציא בשביל
למנוע את ההשפלה.

אספתי חלקיקי אומץ מכל מיני מקומות, עוד צ'ייסר אחד של
ג'יימסון ויאללה, אני מוכן לעשות לעצמי את הפדיחות של החיים.

קמתי מהשולחן, הלכתי אליה. מה שיהיה יהיה. יכול להיות שבאמת
אני יכול להתאהב עוד פעם?

אנל'א מאמין. יש לי מספר. איך היא נתנה לי אותו אני לא יודע,
אבל הלכתי לישון עם כזה חיוך מרוח על השפתיים, שהמתנדבים הכי
שפיצים של זק"א עם השפכטל הכי מתקדם לא יצליחו לגרד לי מהפנים.


ואיזה בוקר טוב. מה טוב, קמתי עם הנגאובר של אושר. התחלתי את
הבוקר בכמה מתיחות, פליק-לאקים באוויר, מוזיקה בפול ווליום,
ואיזה אנרגיות מתעופפות פה. לא היו מביישות שום שיעור שיאצו,
כיתת מתקדמים.  

אני מחייג את המספר, אחרי שתכננתי בערך שעתיים מה להגיד.
"הלו?"
-אלוהים ישמור, אם היית פה עכשיו הייתי אוכל אותך. איזה קול...
מתוקה. "ירדן?" -"כן, מי זה?" , "זה אני זוכרת, מאתמול?" -"אה
בטח! מה קורה?" ואני כבר מתעופף לי אי שם בין שבתאי לצדק, על
קצה הלשון עומד לי כבר "בא לך לשבת איפשהו" והיא אומרת - "שומע
אני לא יכולה לדבר עכשיו אני יכולה להתקשר יותר מאוחר?" .

בטח יותר מאוחר, מתי שתרצי. אחלה. בכיף.

מסתבר שלבנות יש שעון ביולוגי שרץ לו אי שם בספירה מרוחקת
משלנו. או שחבר שלי צדק שהוא אמר שכשבחורה אומרת "אני אתקשר
יותר מאוחר" היא מתכוונת תתקשר אליי בערב.

ואני כמובן, מסטול ולא מיין, מחכה כבר לרגע המתאים, אומר - עוד
חצי שעה היא תתקשר, בטוח. שולח הודעה - "את יכולה לדבר?" -
כלום, אין תגובה.

חששות קלים החלו לקנן בליבי, שמא אצטרך להזעיק שוב את נוירוני
הבנייה המשוכללים, לשפץ ולהשלים את העבודה.

אבל לא וויתרתי עליה כל כך מהר - בכל זאת, החומה שלי פתחה את
שעריה רק מהמבט שלה. אז צלצלתי שוב. אין תשובה.

עוד פעם אחרונה ודי.

אתה יודע שהיא מסתכלת עכשיו על המסך, רואה את המספר שלך מתחנן
אליה שתענה, מהבהב מצלצל והכל, ומנסה להבין מה עובר לבת זונה
בראש. רק תרימי, תגידי לא תודה, ונסיים את הסיפור.

אני חושב שהשניות האלה שאתה מחכה שמישהי שאתה ממש רוצה לדבר
איתה, תואיל בטובה ללחוץ על ה - Send, ואתה יודע שזה לא הולך
לקרות, אבל איזה נקודה קטנה ואפלה איפשהו במוח הצליחה לשכנע
אותך שאולי בכל זאת, הם בהחלט בין ה-24 שניות הכי ארוכות
ומשפילות שיכולות להיות לבנאדם בחיים.