בשבוע שעבר קיבלתי מייל מאוד מטריד:

ציד דולפינים ופיטום אווזים - חשוב מאוד!!! (שלושה סימני קריאה
לא פחות ולא יותר)
במייל היו הוראות מאוד ברורות: פתחו את הלינק הראשון, צפו
בסרטון, צפו גם בסרטון בלינק השני ותחתמו על העצומה המצורפת.
אני אישית הייתי מצרף הערה: לא מומלץ לנשים בהריון, אנשים
הסובלים מבעיות לב ובעלי קיבה רגישה אבל זה רק אני.
אין צורך לאמר שברגע שניקיתי את המקלדת מחומצות הקיבה המהולות
בארוחת הצהריים שלי חתמתי על העצומה והכרזתי בפני חברתי
לחיים:
"קרן, No more!! מהיום לא אוכלים כבד אווז, ולא דולפינים!"
קרן, נשמה טובה שכמותה, הזדעזעה. "ומה נאכל בערב יום שישי אם
לא סטייק דולפין??" "תצחקי כמה שאת רוצה" עניתי לה, "אבל זהו,
אני עם דולפינים ואווזים גמרתי". "סרטון אחד ונשברת? ראית פעם
איך שוחטים פרות?" "אממ.... מרדימים אותן בהומניות?" שאלתי
בתמימות. "חיחי.." קרן גיחכה. "כן כן. גם שרים להן שירי ערש".
מצד אחד המחשבה על שוחט שמלטף את הפרה שממולו ושר לה נומי נומי
פרתי שעשעה אותי נורא, מצד שני הבנתי את הרמז ומייד רצתי למחשב
וחיפשתי בגוגל מידע בנושא. קרן צדקה.
"קרן, No more!!" הכרזתי בהרגשה של דה ז`ה וו. "מהיום אנחנו לא
אוכלים גם בשרים מכל המינים". קרן צחקקה ואמרה "בסדר
פחחח...".
הרגשתי נימה של זלזול בקולה.
"תעשה מה שבא לך אני אוכלת מה שבא לי" סיננה. "נו קרן אל תהיי
כזאת פליזזזזז...", ז`תומרת, "אמרתי שמהיום מפסיקים לאכול בשר
אז מפסיקים, הבנת אותי אישה?!". כן. זה מה שאמרתי לה. קרן
נעתרה מייד לבקשתי התקיפה והחלה מיידית בפינוי הפריטים האסורים
מהמקרר. "רגע רגע", אמרתי בתדהמה, "כל זה הולך לפח? לא חבל?
כבר קנינו..." לא" היא ענתה. מהיום לא אוכלים בשרים בדיוק כמו
שביקשת. אידיאולוגיה היא אידיאולוגיה. הדולפינים עפים מהמקרר".
"צודקת! אמרתי ואני אעמוד בזה! קדימה, מכינים אורז".
במשך השבוע אכלנו רק אורז, פסטה, פירות, ירקות, ביצים אשר
הוטלו מרצון ע"י תרנגולות שחיות בלולים מרווחים וממוזגים וחלב
אשר הושפרץ באופן טבעי ובמקרה נחת בשקית החלב אשר הונחה מתחת
לפרה.
אני חייב להגיד שמלבד ההיבט הפיננסי, דהיינו - ג`ובות, דהיינו
- החיסכון הרב שיש באכילת אורז כמנת מזון עיקרית, החוסר בברזל
הפריע לתפקוד היומיומי השוטף שלי אבל התמקדתי בצד החיובי.
המחסור הזה בברזל מממן לנו מסעדה כל שני וחמישי.

כשיצאנו למסעדה אתמול ראיתי את אבי החבר הכי טוב שלי. מייד
זיהיתי את גוש הבשר אשר היה מונח על צלחתו. כבד אווז!
"תגיד, אתה יודע מה עושים לאווזים התמימים האלו?!" "כן" הוא
ענה, "אבל זה טעים נורא", אמר ונתן ביס. "שמע אחי זה ממש לא
בסדר, אתה יודע שתוקעים לאווזים האלה צינור של אוכל עמוק בתוך
הגרון ומאכילים אותם בניגוד לרצונם עד שהכבד שלהם מגיע לגודל
של פי 3 מהגודל הטיבעי לפני שמחסלים אותם?". "עזוב אותך
משטויות, זה כ"כ טעים", אמר, נתן עוד ביס ועשה קולות של הנאה
כדי לעצבן אותי.
התעצבנתי.
קרן, שהייתה מאוד משועשעת מכל העסק הזה אמרה לאבי: "עזוב, דני
השתגע, הוא החליט להיות ירוק..." אני, שהייתי כבר ממש ממש
אדום, ניצלתי את העובדה שאבי וקרן עסוקים בלצחוק על חשבוני
ולקחתי את שתי חתיכות כבד האווז שנשארו בצלחת בעצבים, ודחפתי
את שתיהן לפה בפראות!

בבית קרן טענה שהיא ואבי ממש נבהלו מההתנפלות שלי על האוכל
ושהם ניסו להגיד לי לעצור, אבל לא ממש זכור לי כל הקטע הזה.
הדבר היחיד ששמעתי באותו הרגע, הם הכינורות המתנגנים להם ברקע,
בזמן שחתיכת הבשר האלוהית הזו התמוססה על לשוני...