ומאז- הספיקה הרכבת להתרסק... ):

שלוש שנים קודם לכן, 13:30, רחובות תל אביב
איזה מוזר זה. לזכור בדיוק את השעה שבה קיבלת צלצול פלאפון. את
המקום. את המילים.
ביד יש לי פלאפון, נוקיה (הספקתי להחליף מאז איזה 3
פלאפונים...) ובבטן יש לי איזושהי תחושה שמשהו הולך לקרות (כן,
יש לי תחושות בטן כאלה... ולא... לא אכלתי משהו מקולקל). אני
לא מספיקה להתעמק במחשבות יותר מדיי והפלאפון שלי מצלצל. שיחה
מזוהה "טל".
איך אני אוהבת את האיש הזה... הוא כזה מתוק, מוכשר ומצחיק.
תל-אביבי נצחי, תוסס, מלא שמחת חיים...
"היי לל. מה קורה?" הוא שואל בקול המוכר הזה, שלו. רק האנשים
הקרובים באמת קוראים לי ככה.
"טל. הכל טוב. מה העניינים?"
"לל, אני צריך לספר לך משהו."
"קדימה", אוי, התחושה הזאת.
"אני... אני עובר דירה."
"אז מה אתה כזה דרמטי?"
"אני עובר לבאר-שבע."
עכשיו, כשאני מסתכלת על זה, זה נשמע סופר מצחיק. באר-שבע הייתה
סוף העולם. בעיניי, באותה תקופה, הוא היה יכול להגיד לי באותה
מידה שהוא עובר לגור באנטרקטיקה (רק שבבאר-שבע קצת יותר חם).
האיש הזה, שליווה אותי כל-כך הרבה זמן, נעלם מהחיים שלי באופן
כל-כך פתאומי, עד שזה הרגיש לי ממש כמו כאב פיזי. חזק כזה,
ששורף מבפנים.
דרמה קווין? יש מצב. לא יודעת, אז זה נראה אחרת.
בהתחלה, ניסינו לשמור על קשר - טלפונים ובעיקר אי-מיילים.
האי-מייל האחרון אליו נשלח ב-6.9.04 ומאז לא התקבלה תשובה.
התנתק הקשר. לא עניין אותי למה. כעסתי עליו. כעסתי עליו שעבר
ככה, כאילו הוא אשם. כאילו הוא זה שהתרחק ממני בכוונה.
זה הרגיש לי כאילו איבדתי אותו.

שלוש שנים אחר כך, 22:00, פאב קטן בבאר שבע.
נסעתי לבאר-שבע. האמת, לא בשביל לחפש את טל. בכלל לא חשבתי
עליו. הראש שלי היה מלא בדברים אחרים.
נסעתי עם רועי. במקרה יצא ככה. הוא רצה להופיע באיזה פאב
באזור, שמע שיש במה פתוחה. הוא לקח את הגיטרה ונסע. הייתי
איתו. הייתי כל-כך גאה בו, שסופסוף הוא הצליח להתחיל ולהגשים
את עצמו...
ישבתי שם, על שולחן קטן, מסתכלת עליו בזמן שהוא שר. הוא כל-כך
ריגש אותי וסחף אותי, כל מה שרציתי היה פשוט לחבק אותו.
הסתכלתי עליו כשהוא ניגן על הגיטרה, עוקבת אחרי הידיים שלו,
שפורטות בעדינות, במיומנות...
נשאבתי לתוך זה. לתוך המוזיקה. לתוך רועי. לא יכולתי להפסיק.
וגם לא רציתי.
"לל?" שמעתי פתאום קול, קצת מוכר. הראש שלי הסתובב בחדות לזהות
את מקור הקול. זה לא היה הקול של רועי.
פתאום מצאתי את עצמי מביטה בזוג עיניים חומות, בחיוך רחב, מוכר
עד כאב.
טל.
הוא השתנה, ללא ספק והפך לגבר רציני. לא עוד בחור. ממש גבר.
אבל החיוך נשאר אותו דבר. החיוך של טל.
"טל?"
"זיהית אותי."
"כן", עניתי לו בסתמיות. 'איך אפשר לשכוח?` שאלתי בראשי בלי
קול. כל כך שמחתי לראות אותו. כל הכעס התפוגג. חייכתי אליו.
"האיחוד המרגש. אפשר להזמין אותך למשקה?" הוא התיישב מולי,
בשולחן. "לזכר ימים עברו."
רגשות מעורבים. "תשתה איתי?"
"לא, אני נוהג בחזרה."
"אז לא נראה לי."
"נו, עליי. תני לי להרגיש ג`נטלמן."
"מה הכי בא לך לשתות עכשיו? אני אשתה במקומך." הסכמתי לבסוף.
הוא חייך ולחש משהו למלצרית באוזן. היא חזרה אחרי כמה דקות עם
כוסית משקה, משהו לא מזוהה. רחרחתי את הכוסית בחשדנות.
"כימאית נשארת כימאית", אמר בצחוק. הרמתי את עיניי בחשדנות,
"זה לא שאני מנסה להרעיל אותך עכשיו או משהו, תירגעי."
שתיתי קצת. היה לזה טעם מוזר, אקזוטי. "מה זה?"
"תקראי לזה `הקוקטייל של טל`. מה העניינים איתך?"
"פתאום אתה מתעניין?" זה בא משום מקום. הציניות השתלטה עליי.
הוא רק חייך.
"אסור?"
"למה עכשיו?"
"ככה יצא. לא תכננתי לפגוש אותך כאן."
"אני אמורה להבין מזה שאתה עצוב או שמח?"
"מופתע תהיה המילה הנכונה."
"נהיית מרושע, עם השנים, או שנולדת ככה והסתרת את זה טוב מאוד
עד עכשיו?"
"צלפית טובה", הוא עדיין חייך, "אל תשכחי מי לימד אותך את כל
מה שאת יודעת..."
גם אני חייכתי אליו "מישהו פה ממש צנוע."
"אני בנאדם ישר, לל. תמיד ידעת את זה..."
רועי החליף שיר. העפתי בו מבט ורוקנתי את הכוסית. "אתה לומד
באוניברסיטה?"
"מחשבים."
"כל-כך אתה. בבאר-שבע?"
"אלא מה?"
"איך היה המעבר?"
"לבאר-שבע? אחלה. יש לי נוף משגע מהבית."
"של מדבר?"
"עירונית שכמותך. באר-שבע היא עיר מתפתחת. לא כמו תל-אביב,
אבל..."
"העיקר שאתה מרוצה."
"אני מרוצה." העיניים שלו הביטו בי וכמו צרבו אותי במבטן הישיר
"איפה את ישנה היום?"
"אצל קרובים, בלהבים. למה?"
"סתם, חשבתי לי... עדיין גרה במרכז?"
"כן."
"עדיין כותבת?"
"כן."
"את יכולה לענות לי ביותר מ`כן`? אני מנסה לנהל שיחה ואת לא
משתפת פעולה." הוא שוב גורם לי לחייך. "את כועסת עליי?"
"יש לי סיבה לכעוס?" אני מתחמקת.
"אוקיי, חכמה בלילה. הבנתי. אל תכעסי עליי. הייתי טיפש."
"אני מסכימה." אמרתי, בשיא הרצינות.
הוא כיסה את פיו בידו, משתדל שלא לפרוץ בצחוק "אוקיי. זה
כאב."
"אתה יודע כמה הכאבת לי, אז?"
"יש לי מושג, כן, אפשר להגיד. זה קרע אותי מבפנים המרחק הזה
ממך, את יודעת?"
"בלה בלה בלה. למה לא ענית לי למכתבים? למה לא התקשרת?"
"רציתי להתנתק ממך."
"הצלחת. מרוצה?"
"לא." הוא שפשף את פניו בידיו, בתסכול "אני לא מרוצה, לעזאזל.
שכחתי אותך ואז את צצה לי פה פתאום."
"היי, אתה זה שניגשת אליי, אל תאשים אותי."
"את לא מבינה."
"תסביר לי."
"הפער גילאים בינינו גדול מדיי. ככה זה, פשוט."
"מה אתה מבלבל לי את השכל, טל?"
"זאת עובדה, מותק. אני מבוגר ממך בכמה שנים טובות." חשבתי שהוא
צוחק עליי, אבל הוא היה רציני לחלוטין.
"אתה רוצה להגיד לי, שבגלל הפער גילאים בינינו, אתה פשוט
התעלמת ממני?" שאלתי בזעזוע.
"כן." ענה בכנות. הייתי צריכה לדעת. למה ציפיתי? אוך, כמה
שרציתי לתת לו סטירה, להעיף את הפרצוף הנפלא הזה שלו לכל
הרוחות, לכל השדים והרוחות גם יחד. אני פשוט עדינה מדיי.
"מטומטם." סיננתי "חתיכת מטומטם. זה מה שאתה." קמתי משם
והתחלתי ללכת. הוא תפס לי את היד "וואו, לל, חכי שנייה."
"תעוף לי מהעיניים." ניסיתי להשתחרר מהיד שלו "טל, תשחרר אותי
לפני שאני עושה סצנה."
"את לא צריכה לעשות סצנה. בחייך, לל, תירגעי."
הוא עזב את היד שלי ויצאתי מהפאב דרך הדלת, הדמעות זולגות
בחופשיות מעיניי.
"היי," אמר לפתע וסובב את ראשי אליו "את בוכה?"
"לא, אני צוחקת. זה ממש מצחיק, אתה יודע, איך ששברת לי את הלב
לפני שלוש שנים בגלל כזאת שטות. זה נורא מצחיק אותי."
"הציניות הזאת הולמת אותך." אמר בשקט ופתאום החלק השני של
המשפט נקלט לו בתוך המוח "מה אמרת עכשיו?"
את טיפשה, אלה. את טיפשה. לא היית צריכה להגיד לו את זה.
"כלום, שום דבר."
"רגע, את רוצה להגיד לי, שאת אהבת אותי?"
כבר לא איכפת לי, לא איכפת לי מכלום. "ברור שאהבתי אותך,
מטומטם אחד. אל תשקר לי עכשיו ותגיד לי שלא ראית את זה."
"לא ראיתי את זה, אני נשבע."
טל אף פעם לא שיקר לי.
"תשכח מזה. תשכח ממני. תשכח מהכל."
"רציתי להסביר לך..."
"אתה לא חייב לי הסברים."
"אני רוצה להסביר לך, אני רוצה. תסתכלי עליי כשאני מדבר איתך."
הוא סובב את ראשי כך שהסתכלתי עליו. "אהבתי אותך וזה הפחיד
אותי, זה הפחיד אותי כל כך עד שברחתי. חשבתי שאת מסתכלת עליי
כאל ידיד, כאל אח גדול וזה שבר אותי לגמרי. אני גדול ממך.
הייתי צריך לקחת אחריות ולנתק את הקשר הזה לפני שיהיה מאוחר
מדיי..."
הוא נתן לי נשיקה קלה, על שפתיי. נרתעתי. "מה אתה עושה?"
"הייתי חייב לטעום את המשקה ההוא." ניסה להתבדח. נעצתי בו מבט
מקפיא (או לפחות השתדלתי שהוא יהיה כזה).
"מה אתה רוצה, טל?"
"שתסתכלי עליי כמו שהסתכלת על הבחור ההוא שניגן, בפאב. כמו
שהסתכלת עליי פעם והייתי טיפש מכדי להבחין."
"זה כבר לא יקרה, טל, זה לא יקרה."
"אני יודע. חבל. פספסתי את הרכבת שלי. תעלי על שלך, היא מתקדמת
לכאן. להתראות."
הסתכלתי לכיוון הפאב. רועי היה שם, בחוץ. הוא הביט בי בעיניו
היפות, חייך אליי ואז ניגש אליי וחיבק אותי חזק, עם כל הלב.
אז, בדיוק אז, הבנתי שאני על הרכבת הנכונה.