אז כן, קוראים לי אלה ואני נמוכה.
אוהבים אותך, אלה.
טוב, אני נמוכה ותמיד הייתי כזאת.
155 ס"מ, אם נהיה מדוייקים.
ככה זה כשאף אחד מההורים שלך לא עובר את ה-170 ס"מ. (גנטיקה זה
רע).
כשהייתי קטנה, אולי זה הפריע לי.
זאת אומרת, כשהייתי קטנה זה הפריע לי- ממש הייתי הילדה הכי
קטנה בכיתה/בגן, אלה שעומדים על הספסלים מאחורה בתמונות וכו`.
בנאיביות של ילדה קטנה, עד גיל מסויים (6 בערך) הייתי בטוחה
שהשיר של עוזי חיטמן ז"ל נכתב עליי, אבל הוא שינה את המילים
ל"ילד" כדי שהוא יוכל לשיר אותו:
"הייתי הילד הכי קטן בכיתה, הכי קטן בשיעור, והכי קטן
בהפסקה..." נשמע מוכר?
כשהייתי ביסודי, בערך בגיל 10, שלחה אותי אחות ביה"ס עם מכתב
להורים. הייתה שם הפנייה לרופא.
מסתבר שההתפתחות שלי הייתה איטית יחסית לילדים בגילי.
אז הלכתי לרופא, נדרשתי לעבור כל מיני צילומים ובדיקות. מה
הייתה המסקנה, אתם שואלים את עצמכם?
"מתוקה," אמרה לי הרופאה "הכל אצלך בסדר. פשוט מאוד- את לא
תעברי את ה-150 ס"מ. גנטיקה".
ועכשיו?
כן, עכשיו אני עדיין הכי קטנה, רק 155 ס"מ (5 ס"מ מעל לתחזית)
והדבר היחיד שהשתנה - הגישה שלי.
אז כן, אני נמוכה ותמיד הייתי כזאת.
נראה שזה לא ניתן לשינוי.
אבל עכשיו אני יותר שלמה עם עצמי, ככה שזה לא מעסיק אותי
במיוחד.

אה, ואם היה לכם ספק - לא, לא הייתי מתנגדת לעוד כמה ס"מ.