"אז מה אתה רוצה שאני אעשה"? שאלתי את שי, שהמתין למבט שלי. כל
מה שרציתי לעשות באותה שניה זה לחבק, ללטף, לסלוח. "מה אתה
רוצה"? שאלתי שוב כדי לשבור את השתיקה. שי הגיע, כמו כל דבר
בחיים, מבלי שמצפים לזה. ישבתי בבית קפה, העלים הסתובבו
במערבולות מחוץ לחלון. אני בהיתי בהבל הקפה שעלה אט-אט יחד עם
הזמן שחיכיתי לדייט שלי שיגיע. הסתכלתי על דמותי בקפה ואמרתי
"הוא לא הולך לבוא". "מי לא?" שמעתי קול מאחורי והינה שי בא
וניקה את השולחן לידי. "סתם... איזה אחד", אמרתי, מסיט את
מבטי. "כניראה אחד חשוב", שי אמר, מנקה את השולחן וומסתכל עלי
ביחד "אחרת לא היו לך עיניים כל כך עצובות". חייכתי. כבר הרבה
זמן עבר מאז שמישהו הצליח לקרוא אותי. הוא ניגש אלי ואמר
"להביא לך משהו"? "לא תודה", אמרתי בשקט "רק חשבון". הוא נעץ
בי מבט ארוך, הלך אל מאחורי הדלפק, החליף כמה מילים עם עובד
אחר, והכין קפה והתיישב מולי "עכשיו אתה לא לבד, אולי תסיים
ככה את הקפה". "אבל הקפה שלי כבר קר", אמרתי לו בחיוך שהתחמם
לי פתאום בלב. הוא שלח את ידו והחליף בין הכוסות. "עכשיו כבר
לא". השפלתי מבט לקפה החם. "אז מה קרה?" הוא אמר לי, מחבק את
כוסו בשתי ידיו. סיפרתי לו על הדייט שלא בא. ציפיתי לרתיעה,
להתנערות, לפחד, אבל שי לא התרגש. הוא אפילו נראה מתעניין.
התחיל לשאול אותי אם היו לי גברים אחרים, מתי הבנתי ועוד
שאלות. מבלי לדעת, נפתחתי אליו כמו ספר שלא נקרא מזמן,
משתוקק למישהו שיקשיב. אני דיברתי, לוגם מדי פעם מהקפה, מסביר
ומפרש, והוא מהנהן, חוקר, מתעניין. ואז, בא אליו עובד מהמקום
ולחש לו באוזן כמה דברים. שי הנהן לבחור ואז אמר לי "תראה, אני
חייב לזוז, ההפסקה שלי נגמרה לפני עשרים דקות. הנה המספר שלי,
תתקשר כשתרצה לדבר". הוא לקח מפית, רשם טלפון ומעליו מתנוסס
השם "שי" באותיות עגולות. הסתכלתי על המספר הזה כל כך הרבה זמן
עד שיכולתי לשנן אותו. כשהטלפון מולי, ניסיתי להתקשר אבל לא
העזתי. מרים את השפורפרת ומנתק. מחייג שלוש ספרות ומחייג. ואז,
לקראת ערב, כשאני מכין קפה בבית, בלעתי רוק וחייגתי את המספר
הארור. מסתבר שתפסתי אותו לפני שהלך לישון. למסכן היה יום אורך
ומתיש, אבל אני עשיתי אותו נעים יותר. קבענו להפגש, ואחרי
הפגישה ההיא נפגשנו עוד ארבעה פעמים. ומבלי לשים לב הבנתי שאני
מאוהב. הוא היה בכל מקום אצלי. מהחלומות הכי ורודים, אל
ההחלטות הכי קשות. בשלב מסויים, עברתי לגור אצלו, אבל לא לכל
הזמן. ישנתי שם רק ארבעה עד שישה ימים בשבוע. מנסה להראות שאני
לא תלותי. הבית שלו היה חם, נוח. הכרתי כל פינה ופינה בו.
מברשת השיניים גם מצאה פתאום את דרכה לכיור שלו. היה טוב. ואז,
כמו כל דבר טוב, הדברים נסדקו.
פתאום הוא נעדר הרבה, אומר שהוא נפגש עם חברים, צריך לעשות
דברים, מקרים חמורים. פגישות לאט-לאט מתבטלות, הימים שישנתי
אצלו פחתו הוא התחיל להתרחק. ואז, היום, הוא הזמין אותי לדירה
שלו. הוא הושיב אותי על הספה, והתיישב מולי, ואמר לאט, מהוסס,
שהוא בוגד בי. שבזמן שהיה איתי הוא יצא עם אחד בשם אלון. הוא
הבטיח שהקשר הזה נגמר, והוא רוצה להתחיל מהתחלה. שהכל יחזור
לקדמותו. "אז מה אתה רוצה?" אמרתי אחרי השתיקה. הוא, יושב כפוף
על הכורסה, הרים את מבטו מכפות ידיו אלי ואמר "שננסה לחזור".
רציתי לגיד טוב. רציתי לבכות מולו ולהגיד שאני מוכן. "איך"?
שאלתי בעדינות. "איך נחזור? כאילו לא קרה כלום"? שילבתי את
ידי. "לאט-לאט" הוא אמר, והתקרב. התרחקתי. רציתי להתקרב גם אבל
עצרתי. "זה לא יעבוד", אמרתי לו. "זה נגמר". רעד עבר לי בגוף.
"זה לא חייב להגמר", הוא אמר, מתקרב עוד קצת. "אנחנו יכולים
להתגבר על זה". "אתה יכול", אמרתי לו. בלעתי רוק. "אתה יכול
להתגבר על זה", חזרתי. הוא הסתכל עלי בשקט, והשפיל את מבטו אחר
כך. רציתי לבכות. לשכב על ברכיו, כמו שעשינו אז שראינו
טלוויזיה ביחד, אבל הצלחתי להתנגד. "זה נגמר", אמרתי לאט. "זה
נגמר עוד לפני שאמרת לי על הבגידה". בלעתי רוק. הלשון שלי
רעדה. תפסתי את ידי שלא תרעד גם היא. "זה נגמר כשהתחלת להתרחק
ממני". "אנחנו תמיד יכולים להתחיל מהתחלה", הוא אמר, מסתכל עלי
בעיניים מלאות תקווה. הפנים שלו היו רכות פתאום. הגוף שלו נראה
כל כך חמים עכשיו. "אפשר", אמרתי לו "אבל זה יגמר באותה צורה".
השפלתי את מבטי. המבט שלי שוטט בחדר, ונעצר בתמונה של האיש
התלוי מעל למיטה. התמונה של קלפי טארוט של איש שתלוי מהרגל. כל
כך רציתי להתחלף עם האיש הזה עכשיו. "זה לא חייב להגמר באותה
צורה", הוא אמר בשקט. "אני מבטיח לך, זה לא יקרה עוד פעם".
היישרתי אליו מבט חד ואמרתי "הבטחת גם שאני היחידי בשבילך, עד
כמה אפשר לבטוח בך"? הוא הסתכל עלי. עינייו כבר לא היו חמות.
קמתי וצעדתי אל הדלת. "אני הולך", אמרתי ופתחתי את הדלת "חן
עצור"! הוא אמר, אבל לא הקשבתי. פתחתי את הדלת וסיננתי "זה
נגמר, להתראות".