הרגל מאוס שסיגלתי לעצמי חייב אותי לבחוש בכפית המוכספת את התה
המהביל שהוגש לי. קירבתי את הכוס אל שפתיי הסדוקות ולגמתי,
בעוד הריח המשכר חדר לאפי והזכיר לי נשכחות.
בהבזק פתאומי שבו אליי ימי החורף המעורפלים, ימים גשומים
וסגרירים תחת הגשר שבסמטה הצדדית.
היה זה יום שני, אם זיכרוני אינו מטעה אותי. פסעתי ברחובות
הלחים כשלגופי מעיל עור הדוק וזוג מגפיים כבדים ומגושמים. גשם
זלעפות פקד אותי ומנע ממני להמשיך בדרכי. מיהרתי לתפוס מחסה
למרגלות גשר אבן והופתעתי למראה נערה נאה שהדיפה ריח תבלינים
וצמחים. הנערה חייכה לעברי והציעה לי תה. הבטתי בה בסלידה,
כיצד היא מעזה לפנות אליי בהלצה מטופשת שכזאת, הנני אדם עסוק,
אין לי פנאי לאנשים חסרי מעש. הנערה התעלמה מהתנהגותי הבוטה
והבעירה ערמת זרדים דקים. אצבעותיה החלו למולל עשבים שונים
ומשונים שלא הכרתי בעודה מציבה סיר מאובק למחצה מעל ערמת
הזרדים. סקרתי אותה במבט בוחן, היא הייתה שדופה ותמירה, עורה
היה חיוור, ואצבעותיה דקיקות, אך מלבד זאת יופיה היה משכר.
בידיים רועדות הגישה לי שקית נייר קטנה ולוהטת שהכילה תערובת
נאה וריחנית, כל אותם תהליכים היו למעני. הנערה טענה כיודעת
כול שתה מסוגל לפתור כל בעיה, התה שרקחה בעבורי ינפץ את הבועה
ויסיר מעליי את הקליפה. לא הבנתי את דבריה, אך גם לא התעמקתי
ונברתי בהם. הודיתי לנערה ושלפתי מכיסי מטבע שנותר שם ביד
המקרה. אחרי אותה פגישה מוזרה הרתחתי מעט מים בקומקום המתכתי
שלי והכנתי כוס שמולאה בכפית גדושה של סוכר חום. בשתיקה הכנסתי
את התיון שהעניקה לי הנערה ומזגתי את המים הרתוחים. מהלגימה
הראשונה חשתי פחות מסוגר, נראה היה שהמעטה הקשוח שלי הושלך.
באותו הרגע מוחי שחזר את דברי הנערה ועתה יודע אני את פשר
דבריה. אכן, התה היה המפתח והפתרון לכל בעיותיי. שבתי אל הגשר
בכדי להודות לה, אך לא פגשתי בה שנית. אינני יודע את שמה, אך
היא חרוטה במוחי כתיונית דקיקה ועטופת מסתורין.
הזמן חלף, מחוגי השעון נעו מעצמם, שנים רבות חלפו מאז. באותה
התקופה הייתי נער הצועד בשביל אל הבגרות. היום הנני זקן מקומט
שמעלה זיכרונות מודחקים מהעבר. אינני יודע מדוע אותם רגעים
מעטים במחיצתה של התיונית השפיעו עליי בצורה שכזאת, אך אני
יודע בוודאות שאנצור אותם תמיד וברצון.
הבטתי מבעד לחלון הסגור בעודי לוגם מהתה הסתמי שלי, יום חורף
סגריר ושגרתי, כמו אותם ימים.