פרק שני

קמתי בבוקר.
חייכתי.
נכנסתי להתקלח והתקלחתי במשך 20 דקות וזאת הייתה המקלחת הטובה
ביותר שהייתה לי. לא האמנתי שדבר כל כך טריוויאלי כמו להתקלח
יכול להיות נחמד, המים החמים שנופלים עליך, הקצף של השמפו
שנמרח על כל הגוף, התחושה היא כמעט אלוהית, שכל הלכלוך שיצטבר
אצלך נוזל יחד עם המים החמים.
התנגבתי, והכנתי לי קפה, קראתי את העיתון, והרגשתי רענן וטוב
עם עצמי. התלבשתי מהר ונכנסתי לאוטו ונסעתי לכיוון העבודה,
באותו היום לא היו פקקים, נסעתי במהירות והגעתי בזמן לעבודה,
הסתובבתי עם חיוך גדול מאוזן לאוזן, אמרתי שלום לכולם וכולם
ענו לי גם שלום עם חיוך. נדמה היה ששום דבר לא יכול להרוס את
היום הזה.
הגעתי לקומה שבה המשרד שלי נמצא ושם מצאתי את רותי המזכירה שלי
יושבת ובוכה, אף אחד לא בדיוק התייחס אליה אז ניגשתי אליה והיא
קמה במהירות וניסתה לדבר ולומר לי את כל הודעות הבוקר, עצרתי
אותה מיד.

"רותי, הכול בסדר?"
היא ניגבה את דמעותיה במהירות.
"כן, הכול בסדר גמור".
"זה לא נראה ככה", הפצרתי בה, "למה את בוכה?"
"לא חשוב, אני לא רוצה שתכעס עליי".
"למה שאני אכעס עלייך? רותי, תשבי לרגע".
"לא זה בסדר, בקיצור התקשרה..."
"רותי, אני לא רוצה שתעבדי ככה".
"איך ככה?"
"רותי, את בוכה".
"נו זה שטויות, אתה יודע שאני רגישה".

ביקשתי מרותי לשבת, היא התיישבה והתחילה לספר לי מה קרה. היא
סיפרה שחבר שלה לשעבר, זה שנפרד ממנה לפני שנתיים, התקשר אתמול
והזמין אותה לצאת, היא הייתה בהלם, היא לא האמינה שדבר כזה
יכול לקרות, שלאחר שנתיים שטלפון אחד הוא לא הרים לה, הוא
מתקשר לפתע ומזמין אותה לצאת, היא הייתה מאושרת כי אחרי יובש
של שנתיים הגיע הזמן לזרם של אהבה. היא סיפרה לי שהיא לבשה את
השמלה הכי סקסית שלה, היא התאפרה יפה והרגישה טוב עם עצמה,
סוף-סוף היא יוצאת עם מישהו, לאחר שנתיים שהיא יושבת כל יום
בבית וצופה בסרטים רומנטיים ועוצמת עיניים בכל פעם שזוג מתנשק
כי זה מזכיר לה את חבר שלה לשעבר. הם קבעו אצלו בבית והיא
הזמינה מונית במהרה אליו הביתה, כל הדרך היא התרגשה וחשבה
לעצמה בראש איך היא תאמר לו את השלום, איך היא תנקה לו את
הרוטב של הספגטי שהוא בטח יכין כמו בסרט מהפה, ואיך שהם יצחקו
יחד, בדיוק כמו שהם עשו כשהם היו חברים, איך הם ייראו יחד את
הסרט "טיטניק" ויסתכלו אחד לשני בעיניים והם יתנשקו בדיוק כמו
בסרט, שהיא צפתה בו אתמול.
היא סיפרה שהיא הגיעה אליו הביתה, היא עלתה אליו ולפני שדפקה
על הדלת היא סידרה את השער והרגישה כמו בפרסומות, בפעם הראשונה
בחייה היא הרגישה טוב, היא נשמה נשימה עמוקה ודפקה על הדלת,
הוא פתח לה וחייך, הם נכנסו לבית ואכלו ארוחת ערב וכל הארוחה
הוא הצחיק אותה, ומדי פעם הסתכל לה בעיניים, היא הרגישה שהכול
קורה בדיוק כמו בסרט, ואז הוא ניגש אליה, ונישק אותה. היא
הרגישה כאילו שעוד רגע הוא מציע לה נישואים כמו בסרט, הם נכנסו
למיטה, והיא עשתה את הדבר שיכול להיות הטעות של חייה, הם שכבו.
לאחר שהם שכבו, הוא קם ונכנס למקלחת, היא קמה והסתכלה בראי
וחייכה לעצמה והרגישה שהחיים באמת טובים.
ואז רותי מתחילה לבכות שוב ואני מבקש ממנה להפסיק ושתמשיך לספר
מה קרה, היא סיפרה שהוא יצא מהמקלחת, ניגש אליה ונתן לה נשיקה,
ואז הוא ביקש ממנה ללכת, תחילה היא לא הבינה מה הוא מבקש ממנה,
היא שאלה אותו אם זה יהיה בסדר שהיא תישן אצלו, והוא אמר לה
שהיא לא יכולה כי חברה שלו צריכה להגיע עוד מעט, היא נשארה
המומה והייתה בטוחה שהוא צוחק, אבל הוא היה רציני, היא שאלה
אותו, תוך כדי בלבול רב, למה הוא לא סיפר לה שיש לו חברה? ולמה
הוא ביקש ממנה לבוא? ולמה לעזאזל הוא בוגד בחברה שלו ? הוא אמר
לה שהיה לו ערב פנוי ושלא היה לו עם מי להיפגש והוא רצה להיזכר
בימים הטובים וחוץ מזה סתם בא לו לעשות חיים.
"חיים?" היא שואלת אותי, "מה זה חיים בכלל?"
היא מספרת שהיא חזרה הביתה במונית וכל הדרך היא בכתה, הנהג שאל
אותה מה קרה והדבר היחיד שיצא לה מהפה היה: "יש לך עודף
מחמישים?"
רותי חוזרת לבכות ואני מחבק אותה, אומר לה שיהיה בסדר, אומר לה
שגברים זה עם רע, אומר לה שצריך לשרוף את כל הגברים בעולם, כי
אין גבר בעולם שיכול לגרום לבחורה כמו רותי או כל בחורה אחרת
בעולם לבכות, אין לנו זכות, רק לנשים יש את הזכות הזאת.
אז אני אומר לה משהו מצחיק שיעודד אותה, ורותי צוחקת, ולרגע
היא נראתה לי שונה ממה שאני רגיל לראות אותה, הבנתי באותו הרגע
שאחד הדברים היפים ביותר שאלוהים המציא הוא את החיוך, במיוחד
על נשים, כי כשגבר מחייך הוא עדיין נראה אידיוט, כשאישה מחייכת
זה כמו אור שנדלק לפתע, זה מחייה את ההרגשה הפנימית של האדם.
באותו הרגע שרותי חייכה היא הייתה יפה, יפה כל כך, מעולם לא
אמרתי לה את זה, אבל באותו רגע הייתי חייב לומר לה, רותי אמרה
לי שאפסיק לנחם אותה, אמרתי לה שמעולם לא התכוונתי לזה כמו
שאני מתכוון לזה עכשיו, היא ידעה שאני לא סתם מדבר כי רותי היא
אחת שידעה לזהות מיד על פניו של בן אדם אם הוא מתכוון למה שהוא
אומר או לא. לרגע נוצר ביני לבין רותי קשר עין עמוק, לא כשל
בוס ומזכירה, אלא כשל שני אנשים שמכירים אחד את השני, שנים,
לרגע רותי הביטה בי ולאחר מכן היא התעשתה על עצמה והחלה קוראת
את ההודעות של הבוקר, הנהנתי כמו תמיד והיא הציעה לי קפה כמו
תמיד, נכנסתי למשרד וניסינו להיכנס לתחושה של "כמו תמיד", אבל
זה לא היה ככה, כשהיא הגישה לי את הקפה, היא עשתה זאת בחיוך
כמו תמיד, בכל בוקר, אבל הפעם משהו בחיוך שלה היה שונה.
לאחר פגישה ארוכה מאוד עם מנהל השיווק של אחת החברות אתה אני
עובד ביקשתי מרותי קפה נוסף, כמו תמיד, היא נכנסה עם כוס הקפה
וחייכה, היא באה ללכת אבל אני לא יכולתי לעצור את פרץ הרגשות
האדיר שהתאסף בי ועצרתי אותה מללכת ותפסתי אותה ביד.

"אל תלכי", אמרתי באהבה.
"אלי", היא ניסתה להתחמק.
"אני חושב עלייך" אני לוחש ברומנטיות.
"אלי, אני..." היא מבולבלת בשביל להגיב.
"את חשובה לי כמו הרצון לחיות" עצמתי את עיניי באטיות.
שוב היא מסתכלת עליי, היא הייתה יפה, יפה יותר ממה שאפשר
להיות, אני מקרב את גופה אליי, אני מקרב את ראשה אל ראשי
בכוונה לנשק אותה, ולפתע צלצל הטלפון.

"משרדו של אלי דניאלי שלום, מדברת רותי, איך אפשר לעזור?"
רותי מסתכלת עליי, ואני מסמן לה שתאמר שאני לא נמצא.
"הוא לא פנוי כרגע, אממ, אני מעריכה שהישיבה שלו תסתיים בעוד
כחצי שעה, אוקיי, אין בעיה, להתראות."

רותי מנתקת ואני מתקרב כדי לנשק אותה ואז הכוס עם הקפה נפלה
ורותי יצאה מהמשרד.
אני כועס על עצמי.
אני כועס על כך שהקפה נפל לי על המכנס. המכנס חדש שמאוד אהבתי
אותו, קניתי אותו כשעשיתי שופינג באיטליה עם דנה האקס-אקסית
שלי.
לרגע אני ממש מתגעגע אליה, אלו היו ששת הימים הטובים בחיי. דנה
הייתה מדהימה, איזו תקופה.  
אני לא מבין מה אני רוצה מרותי, אותה מזכירה שכבר שנתיים עובדת
איתי ואפילו פזילה לא זרקתי לעברה, והיום עם זכוכית מגדלת אני
בוחן אותה?
החלטתי שזאת הידלקות לא רצינית ולכן חבל אפילו לנסות, וחוץ מזה
המכנס החדש שלי התלכלך עכשיו, אז כדאי שאני אחתוך הביתה כדי
לנקות אותו.
יצאתי מהמשרד ורותי קמה מכיסאה עם עוד כמה דמעות שנשארו
בעיניה. היא שאלה אותי :

"אתה הולך הביתה?"
"כן, רותי"
"להרים טלפון?"
"מה?" אני שואל אותה.
"שאני אתקשר היום ואולי נעשה משהו?"
"למה, רותי?"
"לא יודעת, אתה לא רוצה?"
"אם היה לי זמן בכיף, אולי בפעם אחרת"
"אבל אלי, אני לא מבינה".
"אני נורא ממהר רותי, נתראה מחר"

השארתי שביל של חוסר תקווה אצל רותי באותו היום. ולא יכולתי
לחזור ולנקות את אותו השביל כי הרי המכנס החדש שלי התלכלך
מהקפה, ואני צריך לנקות אותו קודם. נורא מיהרתי, ורציתי להגיע
כבר הביתה, להתקלח ומשם לצאת לרוני, כמו תמיד.
תחושה מוזרה אפפה אותי באותו הרגע, לאחר תחילת היום הטוב שלי,
המצב רוח שלי צלל עמוק אל תוך עצמי וסירב לצאת החוצה, סוג של
דיכאון ועצבות הכולל בתוכו מסר לא ברור וחוסר ידיעה מצדי. באמת
שלא ידעתי למה אני עצוב ואם לומר את האמת זה קורה לעתים די
קרובות, זה קצת מציק, כי כשאתה מתחיל את הבוקר במלון 5 כוכבים
בסוויטה נשיאותית שבקומה האחרונה של המלון עם שלוש חדרניות
שעושות כל דבר שתגיד להן, אתה גם רוצה להמשיך ככה, אבל במקום
זה אתה עובר אל אכסניית נוער בדרום שארוחת הערב כוללת עוף
מאתמול ואורז שנדמה שפעולת ההכנה כנראה לא הייתה קשה מדי, אבל
האורז כן היה קשה מדי. ככה זה ההרגשה, תחושת חוסר טעם כזו, כמו
העוף מאתמול. וכולם יודעים שעוף מאתמול זה ממש לא טעים. אתה
יכול להסתובב שעות בבית, לשמוע מוזיקה, לראות טלוויזיה ועדיין
להיות עצוב, אתה מנסה לחשוב עם עצמך, למה אני עצוב? ואין לך
תשובה. זה רגע לא נעים שיש לאדם עם עצמו, שמצב הרוח שלו לא
עושה יותר מדי רוח ואין לך שום מצב בחיים לדעת למה. מה שיותר
נורא ברגעים כאלו שכולם שמים לב לכך, כי האדם לא רואה את עצמו
בצורה אובייקטיבית ואמנם אתה מרגיש שאתה מקרין שמחה ואושר אבל
עדיין ניתן לראות על הפרצוף שלך שעובר עליך משהו, וזה לא רק
באיך שאתה נראה, אלא גם באיך שאתה נשמע, מיד ניתן להבחין בקולך
הרגיל והפשוט, כבכל יום, שאתה מדוכא, וזה נוראי כי אתה יודע
שאתה מדוכא ואין לך סיבה מוצדקת למה, אתה יכול רק לשער, אבל כל
השערה נוספת שעולה רק מדכאת אותך יותר, אז אתה מעדיף לשבת בשקט
ולאכול את העוף מאתמול ולקוות שזה יעבור לך מחר בבוקר.

אני בן אדם אחרי הכול, אבל השאלה היא אחרי מה?
אף אחד לא באמת יודע את התשובה, לכל אחד יש את הפרשנות שלו, כי
כולם בני אדם אחרי הכול, עם רגשות, וחיים שונים, ולכל אחד יש
את הפיצול שלו, אז אני בן אדם אחרי הכול, אחרי החיים, אחרי כל
מה שעברתי, אחרי הפיצול.

החיים הם מוצר שקשה למכור אותו, כי מי היה רוצה לחיות את החיים
שבכל בוקר אתה עובר תהפוכה אחרת?
כל בוקר הוא שונה מקודמו. אפילו שגם אתמול שתית קפה עם שתיים
סוכר, הסיכוי שהקפה שלך יהיה באותה רמת מתיקות כמו אתמול הוא
מאוד קטן, על כן כל בוקר שונה מקודמו. צריך לקחת את זה
בפרספקטיבה נכונה כי אחרת סתם ניכנס לסרטים לגבי החיים, כן
לקנות אותם, לא לקנות אותם.
כשחושבים על זה, נניח ולפני שנולדתי הייתי עובר ב"שוק של
מעלה", הייתי מסתכל על הרוכלים שמציעים לי: חיים, מוות, להיות
מלאך תמידי, להיות מש"ק שמיים, לא יודע אם הייתי לוקח את
החיים, אולי את המוות, אבל גם זה לא בטוח, הייתי עושה אלפי
שיקולים לפני שהייתי לוקח את החיים, אבל כנראה בזמן האמתי
הייתי עייף או שהייתי בלי העדשות אז התבלבלתי ובחרתי בחיים.
התקשרתי לרוני וביטלתי אתו, הייתי עייף מדי בשביל להתחיל עם
בחורות כשאני שיכור מהרגליים ומעלה.

השעה הייתה 8 וחצי בערב ואני באותו הזמן צפיתי בטלוויזיה,
והטלפון צלצל, עניתי וזה היה אחי מוטי. לפתע התפלאתי שהוא
התקשר, אבל אם כבר...
"אלי, מה שלומך?"
"בסדר מוטי מה שלומך, אח שלי?"
"אצלי טוב, מה אתה עושה, עובד?"
"לא אני בבית, רואה טלוויזיה"
"אה, יופי, אולי תקפוץ?"
"לאן לקפוץ?"
"אליי, לאן אתה יכול כבר לקפוץ?" הוא מגחך.
"אליך? ממתי אתה מזמין אותי אליך הביתה?"
"שמע, היום מגיעים אלינו כמה חברים, אנחנו עושים פרטייה קטנה,
חשבנו אני וקרן, אולי תקפוץ, תכיר אנשים"
"אימא דיברה אתך?"
"מה זה קשור לאימא, אלי?"
"תענה לי, מוטי"
"במקרה היא התקשרה היום, אבל זה לא קשור"
"אז מי אמרת שיבוא היום?"
"חברים שלי, חברות של קרן, תבוא תכיר, מה אכפת לך?"
"עזוב מוטי, אני לא רוצה שאנשים יגידו, הנה אח של מוטי, הגדול,
הלא יוצלח, בן ה-29, הרווק, זה שלא הלך לו בחיים, אז אח שלו
הקטן עוזר לו ומזמין אותו לפרטיות בבית שלו כדי להכיר לו
בחורות"
"די אלי, תפסיק עם השטויות שלך"
"מוטי, אני לא צריך את העזרה שלך, אני מסתדר לבד"
"אלי, תעשה לי טובה, תגיע, תעשה משהו בחיים שלך"
"יש לי מה לעשות בחיים"
"כמו מה?"
"מה אתה מתערב לי, אני פעם נכנסתי לך לחיים?"
"לא אלי, אתה לא נכנסת, אבל תאמין לי שכל מבט בעיניים שלך גרם
לי להרגיש בדיוק כמה חרא אתה אוכל"
"אני לא אכלתי חרא"
"טוב אלי, בוא נפסיק עם הוויכוח המיותר הזה, אתה בא או לא?"
"לא נראה לי"
"חבל, אני וקרן רצינו שתבוא"
"אל תשכח את אימא"
"טוב, בסדר אלי, אימא גם זרקה רעיון שתגיע גם אתה, מה זה כל כך
משנה לך?"
"תודה רבה באמת שאתה מודה"
"אתה בא או לא?"
חשבתי שנייה.
"טוב בסדר אני אגיע, קרציה"
"יופי, אז תהיה אצלנו ב9 וחצי?"
"בסדר"
"ביי, אלי"
"להתראות"

לא בדיוק התלהבתי מהעובדה שאני הולך לאחי בתור זה שנדחף. אבל
אימא ביקשה, אז אין מה לעשות, נעשה את הכבוד, נלך אליו, נשב עם
עוד כמה חבר'ה, נצחק מהבדיחות שהיו השבוע בטלוויזיה, נאכל
פיצוחים, נשתה יין ונחזור הביתה משועממים. אולי זה עדיף.
אבל אני לא מכיר שם אף אחד, ואחת הבעיות הגדולות ביותר שלי היא
שאני בן אדם טוב, פשוט אנשים לא קוראים אותי נכון, הם חושבים
שאני חרא. מה זה אומר עליי? שנדפקתי אחו שרמוטה.
כי אני באמת בן אדם טוב, ואני מודע לכך שישנם אנשים שקשה להם
לקבל את העובדות ואחת המגננות הבסיסיות שלהם היא להאשים מיד את
כולם, אבל אני יודע טוב מאוד מה אני ואם הייתי חרא אז לא הייתי
מתבייש בזה, אני בן אדם שמודע למגבלות שלו, ויש לי כמה, כמו
לכולם. אבל אם אני חרא, אז אני חרא, לא בדיוק אכפת לי מה
חושבים עליי, אבל אני לא. קשה לשכנע בדרך כלל אנשים אז רוב
הזמן אני משכנע את עצמי, למרות שאני כבר יודע, שאני בן אדם
טוב, ואנשים לא קוראים אותי נכון.
אני חי בשלוש חיים לפחות. אולי בגלל זה אנשים לא קוראים אותי
נכון, אולי.
יצאתי מהמקלחת והייתי בטוח שאני ממש מאחר אבל מסתבר שעברו רק
22 דקות ועוד היה לי הרבה זמן להתארגן.
בינתיים ניגשתי למחשב והתחלתי לכתוב, לאחר זמן ארוך שעבר הבנתי
שהשעה רק תשע וחמישה. נדמה כאילו הזמן לא זז, והנסיעה לאחי היא
די קצרה, 8 דקות לערך, וכמובן שאני לא אגיע בזמן, כי חייבים
לאחר קצת בטענה שהיה לי משהו בהרבה יותר חשוב לעשות, כדי
שיחשבו שאני בעצם עושה טובה לאחי שאני מגיע אליו הביתה.
אז החלטתי לצאת בדיוק ב-9 וחצי.
אז ישבתי על הספה.
לא עשיתי כלום.
פשוט חיכיתי שהזמן יעבור.
זה לקח המון זמן.
ניסיתי להעביר את הזמן בדרכים נורא מוזרות.
הוא עדיין עבר לאט.
בסופו של דבר, כמו כל דבר בחיים, הגיעה השעה 9 וחצי ואני כבר
הייתי לבוש, אז יצאתי מהבית ונכנסתי למעלית, הסתכלתי במראה
והרגשתי טוב, הרחתי טוב מהבושם החדש שקניתי לי, ואם לומר את
האמת די התרגשתי, כמו ילד קטן בכיתה ד' שרק מחכה שאמו תחזור
מהעבודה עם השוקולד שהוא הכי אוהב. לא ידעתי למה לצפות,
סוף-סוף אני עושה משהו שהוא לא ללכת לפאב עם רוני ולשתות
אלכוהול ולהתחיל עם בחורות עם משפטי פתיחה נדושים.
שמחתי.
ציפיתי.
לא יודע בדיוק למה, אבל ציפיתי.
ואז נכבה האור.
המעלית נתקעה.
מדהים איך דברים כאלו יכולים לקרות רק לי, ממש אפשר לרשום עליי
ספר.
נאנחתי והוצאתי אוויר רב לקול ה"אוף" שלי. צלצלתי בפעמון
וחיכיתי שמישהו יגיע לחלץ אותי, ניסיתי להתקשר למוטי, אבל
כמובן שלא תהיה קליטה.
אז ישבתי.
לא עשיתי כלום.
פשוט חיכיתי שהזמן יעבור.
זה לקח המון זמן.
ניסיתי להעביר את הזמן בדרכים נורא מוזרות.
הוא עדיין עבר לאט.
אחרי כל מיני הרהורים הזויים ולא ברורים שעברו לי בראש, האור
חזר והמעלית חזרה לפעול, השעה הייתה רבע לעשר, מסתבר שלא הייתי
זמן רב בתוך המעלית, אבל כל הישיבות האלו שאני עושה עם עצמי לא
מצאו חן בעיניי, אני אף פעם לא מסכים עם עצמי.
יצאתי אל כיוון הבית של מוטי, ונכנסתי אל פקק גדול, פשוט יום
נוראי, החשק שהיה לי כבר כמעט ויצא, ואז מוטי התקשר.

"אלי, איפה אתה?"
"אני בדרך מוטי, מה אתה דואג?"
"אבל עכשיו כבר עשרה לעשר, כולם כבר הגיעו, למה אתה עושה
פדיחות?"
"אז אני אאחר, מה קרה?" הרמתי מעט את הקול.
"לא קרה כלום, פשוט תגיע, כולם שואלים עליך"
"שואלים עליי?"
"כן"
"הם יודעים שאני אמור לבוא?"
"הם שאלו מי יגיע ואני אמרתי שאחי קצת מאחר"
"למה אתה אומר שאני אחיך?"
"למה אתה מתבייש בי?"
"לא מתבייש, אבל למה הם צריכים לדעת שאחיך מגיע כדי לחגוג יחד
עם החברים שלו?"
"נו אז מה? תגיד לי אלי, אתה השתגעת?"
"לא רוצה שיידעו שאני אחיך"
"אלי, תעשה לי טובה תגיע לכאן ונדבר, אוקיי?"
"ביי מוטי"

הייתי במצב רוח טוב, אני לא יודע למה, אבל פשוט הייתי, יכול
להיות שבזמן אחר שהייתי נתקע במעלית, נכנס לפקק, מתפדח מזה
שאני הולך לחגוג אצל אחי, הייתי מגיב אחרת ויוצא עם רוני אל
הפאב ומוצא את עצמי על יד שלולית של קיא בבוקר של אחרי, אבל
עכשיו הכול טוב.
תמיד טוב.