מדובר פה על סיפור פשוט - נער ונערה שנפגשו והתאהבו.
"ואין בו סיבוכים כלל?"
לא, למה שיהיו סיבוכים? לפעמים החיים פשוטים, אתה אוהב מישהי
והיא אוהבת אותך בחזרה. אולי במקרה נתקלתם אחד בשני, ואולי
בכוונה, אולי אתה יזמת ואולי דווקא היא יזמה.
"אם אין סיבוכים אז זה לא מעניין".
לא מעניין? אולי. אולי זה גם לא מרגש, אלא אם פתאום אכתוב
שהייתה לו בעיה פיזית, הסריח כמו בואש. והיא, היא לא ידעה מה
לעשות. היא אהבה אותו כל כך, אבל לא רצתה לעשות עשר פעמים ביום
מקלחות.
"מסריח כמו בואש? זה ממש דבילי! לא יכולת לחשוב על סיבוך יותר
הגיוני, יותר סביר?"
לפעמים המציאות מכתיבה תסריט דבילי, לא הגיוני בוודאי. כל מה
שנשאר זה לצפות מהצד, לחפון פופקורן בשתי הידיים וללגום מהקולה
המתוקה למדי.
"אוקיי, אז הוא הסריח כמו בואש. מה היא החליטה בסוף? האם זה מה
שהפריד ביניהם?"
פה סיפורנו מקבל תפנית מפתיעה. הבחורה יצאה במסע לחפש עבורו את
התרופה. אמרה לעצמה, אם אתמיד במסע - אדע שזו אהבה. ואם לא
אמצא המזור, כנראה שזה לא נועד להיות. ככה פשוט, למצוא מה
שאמצא, ולחזור.
"אתה לא יודע לספר סיפור. איפה הם גרו? מה היה שמם? איך אתה
מצפה שיהיה כאן מתח?"
הם גרו אי שם, ואין כל חשיבות לשמם. הרי האהבה היא אוניברסלית,
לא מצייתת לחוקים שבטיים. מערב, מזרח, דתיים וחילוניים -
הסיפורים אותם סיפורים ורק הגורמים הסביבתיים הם שמשתנים.
"אוקיי, בסדר. אז היא יצאה לחפש תרופה..."
כן, היא יצאה לחפש תרופה. הלכה בעקבות שמועה, אי שם רחוק יושבת
לה מכשפה ואולי לה הרפואה.
"מכשפה? אבל מכשפות הן תמיד הרעות. למה שבסיפור הזה המכשפה
תעזור?"
כי המכשפה הזו הייתה מיוחדת. אומרים שידעה את כל מה שבסתר לבם
של הניגשים אליה. אם הם טובים, עזרה מקבלים. אם הם רעים,
חוזרים שפופים ומאוכזבים.
"והיא? היא הייתה בטוחה שלבה טהור?"
היא הייתה בטוחה שלבה טהור וזך, שכוונותיו רק לחסד ועזרה. וכך
היא התקדמה במסעה, עד שבאופק ראתה את ביתה של המכשפה. לפתע
נמלא לבה ספקה - האם כוונתי לברר, כי זו באמת אהבה, האם זו
כוונה טובה? אולי זו כוונה אנוכית, והמכשפה תראה כי אני מלאה
בחשיבות עצמית.
"אז היא החליטה לא לגשת למכשפה?"
היא החליטה לגשת בכל זאת למכשפה. כי הרי, אם היא ניגשת למרות
מחשבות הספק למכשפה, אז כוונתה טובה. וכך היא הלכה לקראת בית
המכשפה, על הדלת היא קראה: "כאן גרה המכשפה. מרשעת או טובה?
עניין של השקפה". שלוש דפיקות נתנה, עדינות אך בטוחות כוונה.
נפתחה הדלת...
"נו, ו? איך נראתה המכשפה?"
יופיה של המכשפה היה קסום, מופלא. לרגע אפילו לנערה נדמה כי בה
התאהבה. אבל למראה המכשפה אין חשיבות לסיפור, לכן נקצר ולא
נפליג בתיאור.
"ומה לגבי התרופה?"
אז ניגשה המכשפה לנערה, והעלתה הקושיה. "מה מעשייך פה, והאם
לבך טהור? כי אם לא, תהי מוכנה מאוכזבת לחזור". ענתה הנערה:
"התחלתי במסעי כי לאהובי בעיה נדירה. מצד אחד אוהבת אותו אני
מאוד, מצד שני מסריח הוא בצורה נוראה. בלבי אני מרגישה כמה אני
רוצה אותו קרוב, צמוד לחיקי. אך ברגע שהוא מתקרב, "התרחקי!"
זועק לי אפי."
"ומה ענתה המכשפה?"
המכשפה אמרה: "מרגישה אני כי לבך הוא טהור, מסע מפרך עברת עד
לכאן. אך תרופה למצבך אין בנמצא, מדובר כאן על לב חצוי ולא על
סירחון נורא. יגעת עד הלום למרות המרחק והתלאות, אז תדעי כי
לבך שלם. ועכשיו חזרי לאהובך, חזרי לעלם. את יודעת כי להיות
אתו את רוצה, תני לסירחון לפוג. הרי לאהבה שביניכם אין שני
ואין סוג. במקרה שהסירחון ממשיך, כנראה הוא רק עוד צפרדע ולא
הנסיך". אמרה הנערה למכשפה "הכיצד זה ייתכן? צחנה כה מפלחת היא
רק ראשי שאת לבי בוחן?" "אכן", השיבה המכשפה, "ואם ברצונך
תשובה אמיתית לחפש, חשבי טוב טוב מה מעלה את תחושת הקבס."
הנערה נדמה. בתחילה נראה כי לא ידעה כיצד לעכל התשובה. התרחקה
היא מהמכשפה (לא לפני שאמרה לה תודה), וסרה לכל הכיוונים
במחשבה טרודה. היכול להיות שהמצאתי סיבות? הייתכן שמוחי מתעתע
בי? ואולי טוב זה שאין אני נתונה רק למרותו של לבי. החלה הנערה
לשוב חזרה, בלי לדעת מה מצפה לחוטמה. האם יהיה זה אותו סירחון,
או שמא ניחוח רגיל ועדין, שאינו פוגע בביטחון? לא ידעה מה
לחשוב, שיגעון. לאחר שעות מרובות של צעדה מתישה, שבה הנערה
למקום מושבה. כשניגשה לאהובה, לא ידע הוא איפה הייתה. אז הוא
שאל השאלה, והיא ענתה: "במחוזות רחוקים, אי שם בין הרגש
למחשבה. שם ההיגיון אינו נטול מורא, והלב אינו יודע מתי חש
גאווה ומתי אכזבה. שם חיפשתי את התשובה, איך ארגיש עם עצמי
ואהבתי שלמה."
כך, בלי ששמה לב, כבר לא אפפה אותה הצחנה. התנשקו שניהם נשיקה
ארוכה ורטובה, ואת הסוף אתם כבר יודעים, אין כל סיבה להמשיך
בכתיבה.