הוא בדיוק חצה את מעבר החצייה הדהוי על הכביש. חבורה של צעירים
ישבה והביטה בו מרחוק. שערו היה שחור וארוך וכאשר הלך הוא נפל
על פניו, אך למרות זאת הוא נראה מסודר להפליא.
"הוא גר בשכונה לא?" אמרה נערה בלונדינית, לבושה בחולצה עם
פסים ורודים.
"כן, מעבר לפינה ממש" אמר נער ממושקף.
"שמעתם עליו נכון?" שאל אחד אשר שערו הבהיר בצבץ מתוך כובע
הגרב על ראשו.
"חברה שלו מתה לפני שבוע אבל הוא בכלל לא בא להלוויה" אמר
הרביעי והאחרון, בעל שיער מבולגן וידיים בכיסים.
"אני שמעתי שמתי שאמרו לו שהיא מתה הוא צחק"
"הוא צחק?" אמרה הבלונדינית.
"חולה נפש" מלמל הנער הממושקף.
"מי זאת חברה שלו בכלל? זאת אומרת יותר נכון מי הייתה?" שאלה
הבלונדינית.
"קראו לה ריקו ואתם יודעים מה עוד?"
"מה?"
"היא לא סתם מתה, היא נרצחה"
"מפחיד" אמרה הבלונדינית.
"לא הייתי מופתע אם היו מגלים שהוא רצח אותה במו ידיו, הוא
טיפוס מוזר" אמר בעל כובע הגרב.
"כן, אתם יודעים שהוא בכיתה שלנו?"
"איך אף פעם לא ראיתי אותו?" שאלה הבלונדינית.
"טוב, הוא לא הגיע אפילו לשיעור אחד מתחילת השנה"

הנער המשיך ללכת על המדרכה ולא שם לב כלל לחבורה שבהתה בו. הוא
נכנס לתוך כניסה מלוכלכת והחל לעלות במדרגות, מדרגה אחר מדרגה.

'מישהו צריך לסדר כאן מעלית' הוא חשב לעצמו עד אשר הגיע אל
הקומה החמישית. הוא נעצר מול הדלת, היא הייתה עשויה מעץ ונראה
היה שמישהו ניסה לעקור אותה ממקומה בעבר מכיוון שהייתה מעוקמת
כלפי פנים. הוא הוציא מפתח יחיד מן הכיס ופתח אותה.  בחריקה
צורמת הדלת נפתחה וחדרו נגלה לפניו.
הייתה זו דירה קטנה, בעלת חדר אחד בלבד ושירותים. כל הרצפה
הייתה עשוית עץ. חלון כיסה את כל הקיר החיצוני, מהרצפה עד
התקרה, משמאל לימין, ממערב למזרח ומדרום לצפון.  הוא היה פתוח
למחצה והמעקה בצד החיצוני דימה לחלון מראה של מרפסת.
ליד החלון עמד טלסקופ אשר נראה כדבר הכי יקר שהיה בחדר. צבעו
היה לבן ומעוטר בזהב. באמצע החדר היה שולחן קטן ונמוך, עליו
עמד בקבוקון קטן של בועות סבון. ליד השולחן היו שתי כריות, אחת
מצד שמאל והשנייה ממול, בצד ימין. בפינת החדר הימנית נראה משהו
שהזכיר מיטה אך בעצם זה היה רק מזרון. על הקיר השמאלי היה ארון
אשר כיסה את כולו.
יללה נשמעה בכל החדר ועד מהרה כדור פרווה התמתח במקום השינה
שלו, בין הסדינים על המזרן. החתולה קמה וקיפצה אליו מיד ואילו
הוא התכופף וליטף אותה.
"חזרתי, לילה" הוא אמר וחייך אליה "מה שלומך?"
החתולה הוציאה יללה כרוצה לומר 'הכול בסדר'.
"אני ממש רעב, גם את נכון, חמודה?" הוא שאל ולילה השיבה לו שכן
על ידי יללה נוספת.
הוא קם, הוריד את המעיל השחור שלו וזרק אותו אל המזרן, או יותר
נכון ניסה. לא היה לו חוש כיוון מפותח במיוחד.
הוא פתח את המקרר ובחן אותו, בפנים לא היה דבר חוץ מגוש בשר
יחיד אשר שכב לו במדף האמצעי. כל קירות המקרר היו מוכתמים בדם.

"מבאס, עוד מעט נגמר האוכל" הוא אמר ולילה יללה בעצבות.
"טוב נו, אני אכין אותו וזהו" הוא אמר.

"אוקיי, זה סוף סוף מוכן" הוא אמר בשמחה. הוא לקח שתי קערות,
חילק את האוכל ביניהן והגיש אותן לשולחן. החתולה עלתה על
השולחן ואכלה איתו. הוא בדיוק עמד לנגוס בארוחתו כשנשמע פעמון
הדלת.
"אויש נו מה עכשיו" הוא אמר ולילה ייללה יללה לא מרוצה. הוא קם
אל הדלת ופתח אותה. עיניו הסגולות והכהות נפגשו עם עיניה בצבע
הכחול כהה של הנערה מצידו השני של הדלת. שיערה השחור היה אסוף
בסיכה כסופה לאחור.
"קורו... למה לא באת היום לבית הספר?" היא שאלה, והביטה בו
כאילו עוד שנייה היא הולכת לפרוץ בבכי מר.
"בית ספר? מה זה בכלל?" הוא אמר והיא נשארה לשתוק.
"למה באת?" הוא שאל.
"אני... חשבתי לבקר אותך, אתה יודע אחרי שריקו מתה והכול...
הכול בסדר איתך?" היא שאלה.
"כן, בטח. איתך? היית החברה הכי טובה שלה" הוא אמר.
"אני... בסדר..." היא אמרה.
"בואי תיכנסי" הוא אמר.

היא גילתה את עצמה יושבת איתו ליד השולחן. הוא ישב והפריח
בועות סבון בעוד היא הביטה בו במבט מוטרד.
"קורו, אתה שונא בועות סבון לא?" היא אמרה.
"אז מה?"
"עכשיו אחרי שהיא מתה אתה הולך לעשות את זה כל היום?"
"היא אהבה בועות סבון, למרות שהיא הייתה בת 17, ולמרות שתמיד
אמרו לה להתבגר... אף פעם לא ראיתי אותה ללא בועות סבון" הוא
אמר.
"למרות שאתה אומר שאתה לא מתגעגע, אתה בעצם כן" היא אמרה.
"אם היה לי אוכל הייתי מאכיל אותך"
"גם ככה לא הייתי אוכלת, הספיק לי מהאוכל המוזר שלך" היא
אמרה.
הוא חייך לעצמו חיוך משונה, בלתי מוסבר.
"ראית את מה שקורה בטלוויזיה?" היא שאלה.
"כפי שאת רואה אין לי טלוויזיה" הוא אמר.
"הולכת לפרוץ מלחמה נוספת בקרוב" היא אמרה.
"מלחמה?" הוא אמר, לרגע אחד אישוניו התכווצו בהלם.
'מלחמה... מלחמה... מלחמה... מלחמה...' המילה הדהדה שוב ושוב
בתוך ראשו.
"אתה בסדר?" היא אמרה והעבירה את ידה מול פניו.
הוא חזר לעצמו.
"אני בסדר" הוא אמר.
"פעם אחרונה שהייתה כאן מלחמה מיליוני אנשים נהרגו, אני מקווה
שזה לא יקרה הפעם" היא אמרה.
הוא הביט בה בדממה.

לפתע דפיקות חזקות על הדלת, הקפיצו את שניהם. קורו הניח את
בועות הסבון בצד וניגש לפתוח אותה.
"אנחנו הבולשת, באנו לעשות חיפוש אצלך בבית" אמר גבר חסון בעל
שיער קצר בצבע ירוק כהה, לידו היה אדם נוסף פחות שרירי ונמוך.
הוא דחף לידיו של קורו צו חיפוש ונכנס פנימה.
"הו, טאקאהירו, מה נשמע?" אמר קורו. הנערה הביטה בהם מבועתת.
שני הבלשים נכנסו והחלו לחטט לו בחדר.
"פעם שעברה זה היה מאגיה שחורה ומה מביא אתכם אלי הפעם?" שאל
קורו בעודו נשען על השיש, לידו היה מקרר, בפינה אשר מול
המיטה.
"סמים, הרבה סמים" אמר טאקאהירו בזמן שהוא פתח את המקרר והביט
לתוכו, הוא עיקם את אפו מעט למראה כתמי הדם.
"מה אתה מחזיק פה?"
"נחש"
הבלש הביט במבט רצחני.
"נו באמת, מה אני כבר יכול להחזיק? זה בשר, אתה יודע. האחד
שאתם רוצחים בשבילו חיות תמימות" הוא אמר.
הבלש הביט בו בחשדנות במשך מספר שניות אך לבסוף הוריד ממנו את
מבטו.
"היי, את, מה הקשר שלך אל קורו?" הבלש הקטן יותר שאל את
הנערה.
"איך קוראים לך בכלל?" שאל טאקאהירו.
"אני... אני... סאיורי" מלמלה הילדה.
"טוב, ניקח אותך איתנו לתחנה, נחקור אותך שמה כבר" אמר
טאקאהירו.
"מה? לא..." היא מלמלה.

קורו הביט בבלשים עוזבים את ביתו ביחד עם סאיורי המבוהלת. רק
ברגע שנעל אחריהם את הדלת הוא יכול להרשות לעצמו לנשום
לרווחה.
"זה היה קרוב..." מלמל לעצמו. לילה ישבה על השולחן והביטה בו.
הוא התיישב על הרצפה ליד הארון והוציא את אחד הקרשים ממקומו,
מתחתיו היה תא סודי אשר בו נח חפץ מוזהב מעוטר בנוצות שחורות.
לילה השמיעה יללה למראה החפץ.
"היה לי כזה מזל"


הלילה ירד, קורו עמד ליד הטלסקופ שלו והביט מבעד לעדשה
בעניין.
"לפי הכוכבים, בעוד 3 ימים אני יכול לעשות את זה" הוא אמר
וחייך. לילה יללה בהסכמה.
היא ירדה ממקומה על השולחן, ניגשה אליו והחלה ליילל תחת
רגליו.
"כן, אני יודע, גם את רעבה, נכון? הגיע הזמן לחפש ארוחת ערב"
הוא אמר, לקח עימו את המעיל השחור ששכב לא רחוק מהמזרן ולבש
אותו. הוא פתח את ארונו ולקח עמו אולר מאחת המגירות.
קורו פתח את דלת הכניסה ותוך שנייה מצא את עצמו מרותק לרצפה על
ידי נערה בעלת שער סגול כהה, אסוף בחלקו ומבולגן מאוד.
"תביא לי את זה" היא אמרה.
"את מה?" הוא שאל בשלווה.
"אתה יודע את מה! את החפץ הקדוש" היא אמרה.
"אז את אחרי החפץ הקדוש?" הוא שאל.
"כן, אתה לא יודע כמה אנשים כבר רצחתי בכדי להשיג מידע עליו
ואני לא הולכת לוותר לך" היא אמרה.
"רצחת את ריקו במקרה?" הוא שאל.
"ריקו?"
"היא ילדותית כזאת, היו לה בועות סבון ותספורת קצרה, השיער שלה
היה רך כמשי בצבע כחלת עדין ועיניה היו-" הוא החל לומר אך
דבריו נקטעו.
"לא, לא ראיתי" היא אמרה.
"טוב נו, בה ביי" הוא אמר.
"בה ביי?" היא שאלה, היא כלל לא הספיקה להגיב אל קורו. הוא
מצידו שלף בתנועה חלקה אולר מכיסו ושיסף את צווארה. הוא פגע
בדיוק בעורק הראשי והדם ניתץ מצווארה כממטרה.
הוא קם מהרצפה,הביט בה במבט משועמם למשך מספר שניות ולבסוף סחב
אותה מרגליה אל דירתו. לאחר מכן הביא סמרטוט מהמטבח וניגב את
כתמי הדם על הרצפה בעודו מביט לצדדים שמא מישהו יופיעו. לבסוף
פלט אנחה ונכנס חזרה אל הדירה, נועל את הדלת אחריו.
הוא התכופף את הגופה והחל להפשיט אותה. הוא שם את הבגדים
המדממים בכיור בשירותים.
"כבר יהיה לזה שימוש כלשהו" אמר ולילה הסכימה איתו.
הוא קילף את עורה במקצועיות, מותיר את השרירים והבשר חשופים.
לבסוף כשהגיע אל הראש הוא עצר.
"אה, כן, שכחתי" הוא אמר, הוא קם והוציא מאחורי המקרר מסור אשר
היה ניתן להבחין בו בשאריות של דם קרוש. הוא החל לנסר את
הראש.

לאחר זמן מה הגופה בותרה לחלקים רבים. העצמות שכבו להן על רצפת
החדר ליד הדלת ואת הבשר הוא דחף אל תוך המקרר. הראש נותר לצפות
במחזה מן השיש, בו הוא עדיין לא טיפל.
הוא הוציא מוט ברזל ארוך אשר גם הוא נישען על הקיר מאחורי
המקרר ודחף אותו אל תוך הראש מתוך גלגל העין.
"איכס, אני שונא לאכול מוחות..." הוא מלמל בעוד המוח החל לנזול
משם.
"אולי פשוט נזרוק את זה וזהו?" הוא אמר. לילה יללה ייללה לא
מרוצה.
"כן, אני יודע, אני אוסיף את זה לאוסף שלי אחרי שאני אנקה את
זה" הוא אמר.

הוא לקח איתו את הגולגולת והרים קרש נוסף מהרצפה, שם היה תא
ענקי מלא בעצמות, המוני עצמות. הוא זרק אותה לתוכו, ולאחר מכן
נמתח בכדי להגיע אל ערימת העצמות אשר שכבה לא רחוק מהשולחן,
אותם הוא זרק אחריה וסגר את התא. כעת כל השיש והרצפה נוקו כבר
מהדם. הוא נאנח.
"עכשיו אפשר לאכול, נכון לילה?" הוא אמר וחייך אל החתולה ואילו
היא יללה אליו.
חצאית בצבע אדום כהה וחולצה שחורה עם שרוולים קצרים נתלו על
חוט הכביסה בחלון.
הוא הביט בערימת האיברים הפנימיים שעל השולחן, אסף אותה בידיו
וזרק אותם מחלונו. הוא הוציא את ראשו מהחלון ובחן את המקום, הם
נפלו אל תוך השיחים בגינת הבניין. הוא צחקק מעט ואמר "איזה כלב
או חתול רחוב יאכלו את זה או משהו, למי אכפת" ולבסוף חזר אל
פנים החדר. לילה יללה יללת הסכמה.

קורו ישב בחדרו, אור השמש האיר אותו בחמימות. הוא הפריח בועות
סבון וצפה בהן בפליאה בעוד הן מרחפות בחלל החדר, צבועות במגוון
צבעי הקשת.
הוא קם וניגש אל הדלת למשמע צלצול הפעמון.
סאיורי עמדה מצידו השני, סימנים כחולים ופצעים היו על ידיה ועל
פניה, אשר היו האיברים היחידים החשופים אצלה. היא לבשה מעיל
חורף אפור למרות שזה היה יום קיץ חם.
"מה קרה לך?" הוא שאל.
"אמא שלי... בגלל מה שקרה אתמול..." היא אמרה. הוא הביט בה
בדממה במשך מספר שניות ולבסוף הורה לה להיכנס לביתו.
הם התיישבו על הרצפה ליד השולחן.
"את יודעת, את צריכה לעשות משהו בקשר לזה" הוא אמר והמשיך
להפריח את בועות הסבון.
"אם לא הייתי אסירת תודה כלפיה הייתי עושה עם זה משהו" היא
אמרה.
שניהם ישבו בשתיקה למשך מספר דקות, הוא עסוק בבועות הסבון לו
והיא שקועה במחשבות.
"למה לא באת לבית הספר היום?" היא שאלה.
"אמרתי לך כבר. אני לא יודע על מה את מדברת" הוא אמר.
"מה אכפת לך? תנסה. זה לא כזה גרוע" היא אמרה.
"למה כל כך חשוב לך שאני אבוא לשם?" הוא שאל.
"אמ, אני לא יודעת" היא אמרה בזמן שהביטה באחת הבועות
הצבעוניות שהוא הפריח, היא עלתה מעלה מעלה ולבסוף התפוצצה
באוויר.
"אתה בודד לא?" היא אמרה.
"אני לא מבין מה גורם לך לחשוב ככה" הוא אמר. היא הביטה בו
במשך דקה ארוכה ואז לפתע דחפה אותו אל הרצפה ונישקה אותו.
פעמון הדלת צלצל והיא הרפתה ממנו, הוא קם והלך לפתוח כאילו דבר
לא קרה.
מאחורי הדלת עמד נער בעל שיער חום וארוך אשר נראה יותר כמו
גוש.
הוא חיבק את קורו ושאל לשלומו.
"אז מה מביא אותך אליי? אתה יודע שבגללך הבולשת כל הזמן מציקה
לי?" אמר קורו.
"הבולשת אה? הם היו אצלך?" הוא שאל.
"כן"
"טוב, חפיף. בוא נשתה משהו" הוא אמר.
"באת לפה בשביל לשתות?"
"זה ממש נוח לא? יש לך בית לבד והכול"
"מה קרה לחברים האלו שלך?"
"אתה חבר שלי, לא?"
"אני מטיל בזה ספק"
"בכל מקרה, חפיף. הם במעצר בית בגלל איזה שטות"
"איזה יופי, אז אתה בא אליי רק שמתחשק לך והחברים שלך
נעלמים?"
"עזוב אותך, חפיף" הוא אמר.

תוך כמה דקות שלושת מצאו את עצמם בוהים בבקבוק וודקה אשר הנער
הוציא מתיקו.
"אני... אני לא הולכת לשתות" אמרה סאיורי והביטה בבקבוק
באימה.
"אין בעיה, יותר יישאר לנו. אגב, מה שמך, ילדונת?" שאל הנער.
"ס...סאיורי" היא מלמלה.
"אני נובו" הוא אמר.
"אני מקווה שהבאת מיץ. איכס אני לא שותה את זה בלי מיץ. האמת
היא שאני בכלל מעדיף יין, יין אדום... אדום כמו דם" אמר קורו.
"אין לי תקציב" אמר נובו.
"מה?! אתה פסיכי?" אמר קורו.
"סורי"
"יש לך כסף?" שאל קורו את סאיורי והיא נענעה את ראשה לשלילה.
"נהדר, פשוט נהדר... אולי אתה תשתה את זה לבד וזהו?" אמר
קורו.
"אין בעיה, אני אשתה את זה עם מים" הוא אמר וניגש למלא כוס מים
מן השיש.

כעבור שעה,
סאיורי ישבה ופטפטה עם נובו, בעוד מולה ניצבת הכוס השלישית שלה
להיום. למרות שאמרה שלא תשתה. קורו הפריח בועות סבון ונובו שתה
את הוודקה עם המים בעודו מדבר כאילו זה כלום.
"נה, נובו, אם יש מישהי שאתה ממש ממש אוהב ואתה אף פעם לא תוכל
להיות איתה מה תעשה?" שאלה סאיורי בעודה מצחקקת.
נובו חשב זמן מה ולבסוף אמר
"אני ארצח אותה, כי אם היא לא שלי, היא לא תהיה של אף אחד"
קורו הביט בו במבט רצחני והפסיק להפריח את הבועות.
"איזו אמירה מגעילה" הוא אמר.
"מה אמרת? לא שמעתי"
"לא כלום"
"תגידו, רוצים אולי שאני אסדר לנו ראש? יש לי ספק מעולה,זול
והכול" שאל נובו.
"מה? מה זה?" שאלה סאיורי.
"רק זה היה חסר לי" אמר קורו.
"אני רעבה" אמרה סאיורי.
קורו חייך.
"רוצה לאכול משהו?" הוא שאל וסאיורי הנהנה לחיוב.
"גם אני רוצה" אמר נובו.

שלושתם ישבו מסביב לשולחן, מולם צלחת מלאה בבשר מוכן.
"נו, תטעמו ותגידו איך זה" אמר קורו.
שניהם לקחו חתיכה קטנה עם מזלגם והכניסו אותו לפיהם.
"זה ממש טעים!" אמרה סאיורי.
"כן, זה לא רע" אמר נובו.
"בשר אדם זה טעים, נכון?" אמר קורו וחייך חיוך רחב.
שניהם החלו להשתעל והביטו בו במבט לא מאמין.
"מה לעזאזל?!"
"מה? למה אתם מסתכלים עלי ככה?"
"זה לא נורמאלי..." מלמל לעצמו נובו.
"קורו, רצחת מישהו בשביל זה?" שאלה סאיורי.
"ברור, אז לא... זה סתם צץ מהאוויר" הוא אמר וצחקק.
"את מי?"
"סתם איזו ילדה, אני אפילו לא יודע איך קראו לה" אמר קורו.
"ואתה בסדר עם זה?" שאל נובו.
"כן, למה לי לא להיות בסדר עם זה?"
"אבל זה בן אדם... זה חי" אמר נובו.
"אז מה, אתה אוכל פרות, עופות וכאלו לא?"
נובו הנהן.
"גם הן חיות" הוא אמר.
"אבל-" התחיל נובו לומר אך נקטע.
"בשבילי, חיות וצמחים הם קדושים מידי מכדי לאכול אותם" הוא אמר
וליטף את לילה אשר ישבה על השולחן "אבל לאכול אנשים זה בסדר,
הם סתם זבל"
הם הביטו בו בהלם.
"מה? אל תסתכלו עליי ככה. גם אתם אוכלים גופות כל יום ולהגיד
שחיים של חיה פחות שווים מחיים של בן אדם זה  פשוט חולני. שלא
נדבר על זה שאתם לא מסוגלים אפילו להביט לחיות שאתם רוצחים
בעיניים." הוא אמר.
"אבל... אתה לא יכול להתחיל לאכול בני אדם בגלל זה!"
"למה לא? מי החליט שאתם כאלו נפלאים? מי החליט שמותר לאכול
חיות אבל אסור אנשים? בהתחלה אומנם חשבתי שחיי אדם וחיי חיה הם
שווים אבל אז הבנתי שאם כבר לבחור מבין השניים אז אני אבחר
באדם, בגלל שאנשים הם זבל" הוא אמר והתיר את שניהם המומים
ושותקים.

כשהכול נגמר ונובו כבר הלך לביתו סאיורי נשארה עומדת במפתן
דלתו של קורו.
"רוצה שאלווה אותך?"
סאיורי הניע את ראשה לשלילה.
"טוב" הוא אמר.
"זה לא שאני לא רוצה, פשוט אם אמא שלי תראה אותנו במקרה ביחד
זה לא יהיה טוב" היא אמרה.
"אה"
"בבקשה... תבוא מחר לבית הספר" היא אמרה.
"אני לא יודע..." הוא אמר.
"נו, אפילו... תפגוש אותי מחר בבוקר ונלך ביחד, בסדר? אתה יודע
איפה אני גרה נכון?"
"טוב, בסדר, שיהיה"

קורו לבש את תלבושת בית הספר שלו, מכנס שחור אשר עיצבן אותו
וחולצת כפתורים עם שרוולים קצרים.
"זה מרגיש כל כך לא אני" הוא אמר ולילה יללה.
הוא ניגש אל החצאית והחולצה אשר תלה על חבל הכביסה אתמול, קיפל
אותם והניח אותם במקום המיועד שלהם בארון.
לאחר מכן נפרד מלילה ויצא החוצה.
הוא עבר את הרחוב, השכנים שראו אותו נעצו בו את מבטם והחלו
להתלחשש.
הוא הגיע אל בית לבן בעל שתי קומות,נעצר ליד השער וצלצל בפעמון
אשר ניצב על החומה הלבנה שהקיפה את הווילה.
סאיורי הציצה החוצה בהיסוס אך ברגע שראתה שזה הוא היא יצאה
אליו בשמחה.
"קורו, אני לא מאמינה, למה החלטת פתאום ללכת לבית הספר?" היא
שאלה.
"את שכנעת אותי אתמול" הוא אמר.
"אה? אני לא זוכרת" היא אמרה.
אישה בעלת שיער לבן יצאה והביטה בהם במבט לא מרוצה.
"סאיורי אנחנו נאלץ לדבר על זה יותר מאוחר" היא אמרה ונכנסה אל
תוך הבית. סאיורי הביטה בה באימה בזמן שעשתה זאת.

תוך מספר שניות סאיורי לקחה את תיק בית הספר שלה ושניהם יצאו
לדרך.
"מה הקטע שלה?" שאל קורו בזמן שהלכו.
"עכשיו היא עוד פעם תחטיף לי כי יצאתי איתך" היא אמרה.
"מה הבעיה בי?" הוא שאל.
"זה לא אתה ספציפית. היא פשוט לא רוצה שאצא עם בנים" היא
אמרה.
"איזו מטורפת, למה?"
"טוב, כי היא אומרת שאין לי זמן לשטויות האלו... אני צריכה
לטפל בילדים שלה" היא אמרה.
"זה לא בסדר. למה את לא עושה כלום בקשר לזה?"
"אני צריכה להיות אסירת תודה שהיא בכלל אימצה אותי" היא אמרה.
"אסירת תודה? על כך שהיא מתעללת בך כל היום?"
"מה אני כבר יכולה לעשות"
"רוצה... שאפטר ממנה בשבילך?" הוא שאל.
"מה? לא... איזה שטויות אתה אומר. אני חבה את חיי לאישה הזו"
היא אמרה.
לפתע נער קפץ על קורו מאחת הסמטאות, הוא החזיק בידו סכין. אך
קורו זז בדיוק בזמן והוא פספס אותו ונפל על הרצפה.
קורו הביט עליו בשלווה.
"תוקף באמצע היום? לא חכם במיוחד" אמר קורו.
"שמעתי שריקו מתה,פחות אחד יותר נחמד כפי שאומרים" אמר הנער
וצחק.
"אתה... מי אתה?" מלמל קורו.
"אני מנסה להיפטר מכמה שיותר מכם, ככה יש יותר סיכויים שבזימון
קראס יבוא אליי" אמר הנער.
"איזו סיבה מטומטמת... אתה חושב שקראס יבוא אליך אחרי שהוא
יראה מה אתה עושה?" שאל קורו.
"הבחירה של קראס היא כמו הגרלה, ככל שיהיו פחות אנשים כך יהיה
לי יותר סיכויים... זה לא קשור בכלל" אמר הנער, הוא קם מהרצפה
והתכונן לתקוף אותו בשנית.
"אתה... אתה רצחת אותה?" שאל קורו.
הנער חייך, קורו קפץ לעברו ריתק אותו לרצפה ותפס בגרונו.
"אתה אפילו לא יודע מי רצח את חברה שלך!" אמר הנער והחל
לצחוק. קורו הידק את אחיזתו עוד ועוד עד אשר הנער הפסיק לצחוק,
נשמתו ברחה והוא מת.
סאיורי הביטה במחזה מזועזעת.
"הנה, רואה, זה מה שקורה שאני כן הולך לבית הספר. בואי נעוף
מפה" אמר קורו וסאיורי הנהנה והמשיכה להביט בו באימה.

הם ישבו בדירתו. קורו עמד ליד החלון והפריח בועות ואילו סאיורי
ישבה על יד השולחן, היא הביטה בבועות אשר יצר, מוקסמת מהן.
"קורו, אתה בעצם ממש בודד, אתה מסרב לשכוח אותה אחרי הכול" היא
אמרה.
קורו העביר את מבטו מהחלון אליה, עזב את הבועות והתיישב לצידה
על יד השולחן.
"אז מה שאני מתגעגע? אז מה? היא הייתה בן אדם נפלא, היא הייתה
האדם היחיד שלא חשבתי שהוא זבל" הוא אמר.
"אתה יודע... היא בכלל לא הייתה כזאת נפלאה כפי שאתה חושב"
אמרה סאיורי. קורו נעץ בה את מבטו.
"למה את מתכוונת?"
"קורו, אני... אני... רצחתי את ריקו"
קורו הביט בה, אישוניו הצטמצמו באימה.
"מה... מה... אמרת?!" הוא אמר, תפס בצווארה וריתק אותה לרצפה
בעוד הוא מעליה.
"חכה" היא אמרה.
הוא נשאר להביט בעיניה דקה ארוכה.  
"היא... בגדה בך. היא רצתה להגיד למשטרה שאתה הולך לזמן את
קראס והיא לא הקשיבה לי... אז... לא הייתה לי ברירה" היא
אמרה.
"ריקו... בגדה בי?" מלמל לעצמו קורו, הוא נזכר בריקו, זאת
שצחקה תמיד, שהייתה כה חברותית וילדותית. זו שהייתה חברה שלו
במשך שלוש שנים.
"אני לא מאמין" הוא המשיך למלמל. הוא הרפה מעט את אחיזתו אך
עדיין נשאר מעליה מבלי לזוז מרוב ההלם שקיבל מדבריה.
היא הושיטה את ידיה אל ראשו לפתע ודחפה אותו מטה. היא נישקה
אותו, נסוגה והביטה בעיניו.
"אין מצב שאני יכולה לעזור לך לשכוח?" היא שאלה והוא רק הביט
בה במבט מלא מחשבה ומעט מבולבל.


חשכה מוחלטת,
בכל מקום אשר הביט בו היה רק חושך.
מבין הצללים הופיעה נערה בעלת שיער שחור וארוך ועיניים סגולות,
בדיוק כמו שלו.
היא הייתה גבוהה ממנו בהרבה והוא הביט בה מלמטה.
"קורו... בוא נמות ביחד, יהיה טוב, בוא נצטרף אל אמא ואל
אחינו" אמרה הנערה. היא החזיקה בידה סכין והלכה והתקרבה אליו.
הוא לקח צעד לאחור.
"קדימה... ממה אתה מפחד? גם ככה עכשיו מלחמה, יהרגו את כולנו
ואם נשאר בחיים רק נסבול יותר... שם למעלה יהיה הרבה יותר טוב"
היא אמרה.
הילד הקטן רק הביט בה באימה והניע את ראשה לשלילה.
היא הביטה בו הלם, לא מאמינה שאינו רוצה למות, הרימה את הסכין
בידה ושיספה לעצמה את צווארה.
קורו פתח את עיניו ומצא את עצמו בוהה בתקרת חדרו.
"זה היה חלום" הוא מלמל ונשם לרווחה "זה נראה כל כך אמיתי...
ממש כמו אז..."
הוא העביר את מבטו לצידו והביט בסאיורי שישנה לידו עירומה מתחת
לשמיכה. הוא נזכר במה שקרה.
'אני יודע שזה בסדר, כי הרי ריקו בגדה בי אבל עדיין למה משהו
בתוכי צועק שזו הייתה טעות?' הוא חשב ונאנח קלות.
"איך תמיד הילדות התמימות מתגלות ככאלו...?" הוא שאל את עצמו
ונזכר לשנייה בריקו, לילה יללה בהסכמה לדבריו.

סאיורי קמה זמן קצר אחריו.
קורו הציע לה לבחור איזה בגדים להחלפה שהיא רוצה מתוך הארון.
היה שם מדף שלם אשר הוקדש לבגדי נשים וחצאיות.
"קורו, לא ידעתי שאתה בקטע" היא אמרה וצחקה.
"נו, באמת. זה סתם דברים ש... אספתי" הוא אמר.
מתוך כל הבגדים סאיורי בחרה את אלו החדשים ביותר, החולצה
השחורה בעלת השרוולים הקצרים והחצאית האדומה.
לאחר מכן הם סעדו את ארוחת הבוקר. או יותר נכון קורו אכל
כהרגלו בשר אדם וסאיורי העדיפה לא לאכול דבר מפני שטענה שלא
היה לה תיאבון.
"תגיד, קורו, תהיתי בקשר לזה כבר זמן מה, למה אתה גר לבד? אתה
רק בן 17" היא שאלה.
"איזו מן שאלה" הוא אמר.
"למה?" שאלה סאיורי בשנית.
"כי ככה" הוא אמר.
"איפה המשפחה שלך בכלל?" היא שאלה.
"אכלתי אותם" הוא אמר וחייך.
"אתה רציני?"
"לא"
"אז?" היא שאלה אך הוא לא ענה. "אתה יודע, ריקו סיפרה לי פעם
משהו על אחותך... אבל זה היה מזמן ואני לא זוכרת בדיוק מה היא
אמרה"
"מה? מה היא סיפרה לך?!" קורו מיד גילה עניין.
"אמרתי, אני לא זוכרת... אז זה נכון, יש לך אחות?" היא שאלה.
הוא רק שתק והביט בה בדממה.
"הייתה לי" הוא אמר לבסוף.
"הייתה?"
"נמאסת עליי כבר. כמה את חופרת?"
שלוש דפיקות חזקות הקפיצו אותה במקומה, קורו קם ופתח את הדלת.
מעברו השני עמדה נערה בלונדינית, שיערה אסוף בקליפס חום. היא
הייתה נמוכה ממנו בראש, לבושה בגופיה עם פסים בכל צבעי הקשת
וחצאית ורודה קצרה באופן מטריד.
"אה, זו את" הוא אמר.
"ככה אתה מברך אותי?" אמרה הילדה.
"אני ארצח אותך" קורו אמר ותפס אותה בצווארה.
"טוב, אני מצטערת! אני מצטערת! עזוב אותי!" היא אמרה, קורו עזב
אותה בדחיפה אלימה.
"למה באת? בשביל לעצבן אותי? את יודעת שאני לא סובל אותך" הוא
אמר.
"זה אבא... הוא התאשפז אתמול וחשבתי שאולי נלך לבקר אותו ביחד"
היא אמרה.
"זה לא מעניין אותי" הוא אמר.
סאיורי קמה ממקומה והלכה בעקבות קורו בכדי לבדוק מה מתרחש, היא
נעמדה ליד הדלת, הציצה מעבר לכתפו של קורו ובחנה את הילדה.
"מי זו? חברה שלך?" שאלה הילדה.
קורו חשב למשך זמן מה, סאיורי חשה במתח מסוים באוויר 'עכשיו
שאני חושבת על זה, מי אני בכלל בשבילו..? ידידה? לא נראה לי'
"כן" אמר קורו לבסוף. סאיורי הביטה בו בפליאה.
"אז נפרדת מריקו?"
"לא עניינך" הוא אמר.
"מי זאת?" שאלה סאיורי את קורו בשקט.
"איימי, בתו של אבא שלי" הוא אמר.
"אז אתה בטוח שאתה לא בא?" שאלה איימי.
"לא" הוא אמר וטרק את הדלת בפניה.
"אוף, קורו, אתה כזה רשע!" איימי צעקה מעברה השני של הדלת, היא
בעטה בה והלכה לדרכה.
"רשע? אילו רק ידעת איך אני מרחם עלייך בשנייה האחרונה כל פעם
מחדש...תגידי תודה" הוא מלמל לעצמו.

קורו החל להתכונן לטקס שלו, הוא הוציא את החפץ הקדוש ממקומו
והחל להתעסק בו. סאיורי רק ישבה והביטה במבט מלא מחשבות
בבקבוקון הבועות על השולחן.
'ריקו, אני יודעת שתסלחי לי על השקרים שלי, את בעצמך אמרת ששקר
לבן פה ושם לא מזיק, הכול לטובה' היא חשבה לעצמה.
תשומת ליבה הועברה אל החלון כשנשמעו המוני צעקות מהרחוב ושניהם
מיהרו אל החלון להביט במהומה.
בחוץ מספר שוטרים הכניסו את נובו לתוך ניידת בעודו מקלל ומנסה
לתקוף אותם, לא שזה עזר לו במיוחד מכיוון שהם הצליחו לסגור
אזיקים על ידיו.
"לא רצחתי אף אחד! עזבו אותי! אני חף מפשע!" הוא צעק.
קורו חייך לעצמו.
"מגיע לו" הוא אמר.
"אה? למה אתה אומר את זה?" היא שאלה.
"לא יודע, אני פשוט מרגיש ככה משום מה" הוא אמר "טוב, אז
שנתחיל בטקס?"
היא הנהנה לחיוב.
היא הביטה אל החדר ושמה לב שברגע שקורו ניגש אל החלון הוא
הותיר את החפץ הקדוש על השולחן.
"אל תשכח את זה, יש רק מעטים כאלו בעולם, בלי זה אי אפשר לזמן
את קראס" אמרה סאיורי, היא ניגשה אל השולחן ולקחה את החפץ
בידיה.
בהתרגשות היא הביאה לו את החפץ המוזהב ואילו הוא ענד אותו על
צווארו.
"איזו מן בקשה אתה הולך לבקש? כישוף רגיל לא מספיק בשבילה?"
היא שאלה.
"אם יש מישהו אחד שיוכל למלא אותה זה רק קראס" הוא אמר.
"אני רק מקווה שזה לא משהו רע" היא אמרה.
לילה ישבה על השולחן והביטה בו בדממה.

קורו הכין את המעגל והתיישב במרכזו.
סאיורי התיישבה מחוצה לו, לידה ישבה לילה.
הוא החל למלמל מילים ולאט לאט הרוח בחדר הלכה והתעצמה עד אשר
נפסקה כליל במשב רוח יחיד, חזק מכל השאר.
"אני לא מאמין, זה הצליח... מבין כל האנשים שמזמנים אותו הלילה
הוא בא אליי" מלמל לעצמו קורו, הוא הביט אל קראס אשר עמד
מולו.
"מה אתה רוצה, ילד?" שאל קראס.
"המשאלה שלי?"
"זה לא ברור?" אמר קראס.
"שלום, אני רוצה... שלום" הוא אמר.
קראס התחיל לצחוק. סאיורי הביטה בו המומה ולילה רק נראתה
משועממת למדי, כאילו היא ידעה זאת כבר.
אך קורו נראה רציני מתמיד.
"ומה בדיוק גורם לך לבקש משהו כה טיפשי?" שאל קראס.
"כי ככה החלטתי" אמר קורו.
קראס הביט בו בשקט.
"אתה בטוח שאתה רוצה לבקש זאת?" הוא שאל.
קורו הנהן לחיוב.
לילה יללה ייללה לא מרוצה אך קורו לא הקשיב.
"אם אתה בטוח אז אני אמלא אותה" אמר קראס והניף מעלה את ידו
הימנית, חיוך נפרש על פניו.
לילה נפלה מתה.
סאיורי נאבקה על נשמתה מעט לפני שנחנקה למוות.
קורו הביט בהם בהלם, הוא קם במהירות וניגש להביט מחוץ לחלון.
המוני גופות היו מוטלות על כל המדרכה, לא היה אדם חי אחד
ברחובות.
אפילו הצמחים נבלו.
"מה... מה עשית?!" אמר קורו.
"אני רק ממלא את הבקש..." אמר קראס אך קורו לא הצליח לשמוע את
סוף דבריו ועד מהרה עולמו החשיך עליו.
אך היה דבר אחד שהוא כן הצליח לשמוע בחשיכה,
צחוק.