יושבת בחדר עם האור חצי דלוק,
כותבת על מסך שמרחוק נראה מחוק,
מתאמצת לשקר כי זה לא בא לה בקלות,
אבל יודעת שבחיים היא לא תאהב את המציאות.
כמה גלגלים צריכים להפעיל לה את הראש?
ואם אין לה חברים אז גם אין סיבה לחשוש.

וכשהראש לא מתפקד, והלב פשוט עומד,
זה משהו מבפנים שממשיך להתמרד.

והיא לא ממש חוששת מלראות את המחר,
לשקר, לאהוב, זה בדיוק אותו דבר,
כשהיא תרצה לרוץ אחורה היא תבין שזה נגמר,
ולא יהיה שם מישהו, מישהו שנשאר.

נדמה שבתוכה יש משהו ממתכת,
מסרבת להבין שהיא רק בורג במערכת,
היא ירדה מהפסים, ולא ידעה לשים גבולות,
והיא מהר מאוד הגיעה לכל מיני מקומות,
שהרגישו לה זרים, שהרגישו לה שונים,
אפילו כשלשכל כבר אין שום גלגלים.

היא מסתובבת כל היום בינה לבין עצמה,
חושבת שמאוחר מדיי כי כל האור כבה,
עכשיו היא מוותרת, מבינה שזה אבוד,
עכשיו היא מזמרת, ממש לבד, ממש לחוד.
עם עט ביד יושבת וכותבת דף חדש,
יודעת שבפנים הכל היה לה משובש.

וכשהראש לא מתפקד והלב פשוט עומד,
זה משהו מבפנים שממשיך להתמרד.

והיא לא ממש חוששת מלראות את המחר,
לשקר, לאהוב, זה בדיוק אותו דבר,
כשהיא תרצה לרוץ אחורה היא תבין שזה נגמר,
ולא יהיה שם מישהו, מישהו שנשאר.