היא קוראת לי מארק, לא יודע למה.
אין שום טעם לתקן אותה, היא תלך מפה בבוקר כך או כך.
כשהשעות עוברות, אני לומד להכיר את גופה. הוא לא מושלם, רחוק
מזה, אך משהו בו נותן לי נחמה, כאילו אוכל לעבוד עליה ולעצב
אותה בדמות שארצה. אני מסדר את נמשיה, מפזר אותם בין מותניה
לצווארה, מעביר צלקות אל מתחת לבגדים, מוביל שומן עודף לכל
המקומות הנכונים.
יש לה צלקת קטנה מאבעבועות רוח, העיגול הקטן הזה על הפנים. אני
משאיר אותו שם, שלא תהיה מושלמת לגמרי, שלא אחשוב לפתע שהיא
טובה מדי בשבילי ואקום ואלך, או יותר גרוע, שהיא תעשה זאת.
עם הקודמות זו הייתה חגיגה של פגמים. מוחן המעוות עם גופי,
עיניי על עיניהן הרעבות, עור יבש על שכבות שומן, צלקות נראות
ולא-נראות, שרוטות בשכל או בגופן. דפוקי כל העולם, התאחדו.
עשיתי זאת כי חשבתי שהן יבינו אותי, הדפוקות את הדפוק, עשיתי
זאת כדי להרגיש טוב יותר מהן, עשיתי זאת כדי לגרש אותן מהדירה
כשסיימו את תפקידן.
איתה זה היה שונה. היא הייתה כה גולמית, כה חסרת ניסיון,
שיכולתי להפוך אותה ליציר כפיי, לעשות בה כרצוני, לנתב את מוחה
אל נתיביי ולגרום לה לאהוב. לא ללילה אחד, לא "אני אוהבת אותך"
חנוק עם שריטות על הגב. יכולתי לגרום לה לאהוב הכל, את הדירה
המעופשת הזו, את החיים המשעממים האלה, אותי.
מנסה להיזכר איך קוראים לה. מנסה להיזכר איך קוראים לי. השעות
הופכות ללילות. זה לא שהיא חוזרת, היא פשוט לא עוזבת. כשהימים
עוברים, היא משאירה את עצמה על הבית. אני יכול לראות אותה על
הקירות, על התקרה. מעוצבת בשלמות, כמעט. הופכת אותי, ואת
הדירה, למשהו אחר. לא יותר טוב, לא יותר גרוע, פשוט אחר.
כשלבסוף עזבה, לא לתמיד, רק למטה למכולת, אני יושב במה שהיה
פעם ביתי, בתוך מה שהיה פעם בגדיי, חושב על כמה שהיא מושלמת,
מושלמת מדי בשבילי, מנסה להבין איך הפכתי ממיכאל למארק, ולבסוף
לזה. כשהיא חוזרת, אני כבר לא שם. אני בבר המלוכלך בפינה, מחפש
שריטות וצלקות, ורק לדפוק, לדפוק, לדפוק.