את מדברת איתי על סמנטיקה.
אומרת לי שלאהוב זה בעצם לשנוא, שסקס הוא אהבה, שכל זה, אני
ואת, זה לא באמת זוגיות, זה סתם שני אנשים שגרים ביחד.

אני, אני עוצם את העיניים. זה הכל רק משחק של הדחקה, ומי
שמנצח, הוא זוכה בהכל, בייבי. אני מוריד למטה ואת מזיזה הצידה,
אבל שנינו עושים את אותו הדבר, מרחיקים מאיתנו את מה שבאמת
חשוב, מקפידים לא לדבר על אהבה, שומרים את זה שטחי, סקס
וארוחות צהריים.

את רוצה שאני אציל אותך. אני נותן לך את השורה הידועה על היום
שבו חזירים יעופו בגיהינום, ואת מאיימת לעוף מהגג. אני פותח את
החלון, אומר לך שהדלת של הגג סגורה אבל את יכולה לקפוץ מפה אם
את רוצה, וחוזר לקפה שלי. את מקללת אותי וחוזרת לחדר.

אני לא מבין מה את רוצה. היה טוב לשנינו ככה, בהדחקה. ועכשיו
את רוצה יותר, רוצה סופרמן שיציל אותך, רוצה מישהו שלא ידחוף
אותך מהמיטה בזמן שאת ישנה. יכולת לישון ליד הקיר אם היא רצית,
את בחרת בזה.

את בחדר, אורזת מזוודה, מכניסה בגדים ובוכה. הדלת נעולה, אולי
אם הייתי מנסה יכולתי לפתוח אותה, אבל אני מעדיף לשבת, לראות
מה יקרה. אף פעם לא הייתי הטיפוס שבועט בדלתות, ואת אף פעם לא
היית העלמה במצוקה שאת מנסה כל כך להיות כרגע, אז תפסיקי עם זה
כבר. תצאי לפה, בהליכה זקופה, כמו גנרל, ותחליטי, נלחמים או
נכנעים.

אני בוהה באוויר ונסחף בחלומות כשאת אומרת לי מה החלטת. את לא
יכולה רק להגיד את זה, כמובן, את חייבת לנאום, להגיד שאהבה זה
לא אהבה, סקס הוא בעצם סוג של שנאה, ושכל זה, אני ואת, זה בכלל
משהו אחר. את שואלת אותי מה יש לי להגיד על זה. ככל שאני חושב
על זה יותר, אני מבין שאני לא יודע מה יש לי להגיד על זה,
ומבקש ממך רק דבר אחד, תפסיקי לדבר איתי על סמנטיקה.