סיפור קצר שנכתב לפני שנים.
בין השורות ניתן יהיה למצוא זיקי רגש אנושיים שנמצאים בכל
אדם.
את המסר - תגלו בעצמכם, תרתי משמע.
                               

ארון גדול, דחוס מעטפות דהויות, ספרים ישנים שאיש מעולם לא טרח
לקרוא, בולים של פעם, בובות חרסינה שבורות, ארגזים ומגירה אחת
נעולה. כבר שנים ששום דבר לא מש מהארון הזה. דומה שהיא פחדה
כל-כך, עד שאפילו לא ניסתה לגעת ולבדוק. הוא לא אמר לה שאסור,
וזה בדיוק מה ששם בה חשש.

המראה הגדולה שהייתה דבוקה על הארון הגדול נופצה לפני יותר
משבע שנים, כשהיא הושלכה עליה בפעם המי סופר, כנראה שמעט חזק
מהרגיל. והיא בסדר עם זה, שהרי נגמרו לה הסיבות להסתכל על
עצמה. במילא היא שונאת בכל לבה, אם נותר משהו ממנו, את מה שהיא
רואה.

אף אחד לא באמת יודע, איש לא מרגיש. בחודשים האחרונים זה אפילו
לא כואב לה, היא כבר לא מתבוססת באנקת כאב שתמיד איימה.

היא ישנה על השטיח משום שעם הזמן המיטה העלתה צחנה. לא הטינופת
החיצונית היא זו שהגלתה אותה, אלא הטינופת הפנימית שמחסלת בה
כל נים ונים.

החדר תמיד חשוך. כאשר בחוץ ישנו אור יום, צללים, צללים חודרים
את התריס השבור ומעירים אותה. כשבחוץ יורדת השמש, הצללים
בורחים באירוניה מטלטלת שכזו, מניחים את המקום, בדיוק כפי
שההוא הניחו בפעם האחרונה. סביר להניח שהם אחוזי חרדה.

היא כבר מזמן הפסיקה לפחד מהלילות שלה איתו.

ההוא האכילה במשך כל הזמן הזה, ולאות תודה, היא נקנתה על ידו.
את האוכל הייתה אוכלת באיטיות רק לאחר שהיה יוצא מן החדר. מאז
שהזדהם לה החור על הלשון, אבד לה הטעם. לפיכך, לא מעניין אותה
בכלל איזה טעם יש לשעל הצלחת.

במשך היום היא משרבטת ובעיקר בוהה בתקרה המאובקת, לא עולה על
דעתה לצאת מהחדר, ליטול מטלית ולנקות.

לפעמים כשהמחשבות כופות עצמן עליה, היא נאלצת להכיר בפחד שלה
מלשכוח ללכת. אז היא נעמדת ובודקת אם היא זוכרת. ישנן שמונה
משבצות קטנות בדיוק בין הארון לשטיח, ועליהן היא מנסה.

לאחר מכן היא פותחת את הברז שההוא התקין לה לפני זמן מה בחדר
הקטן עם המיטה המטונפת, הארון הגדול והשטיח. היא משפשפת ידיים
מתחת לזרם בחוסר רצון גלוי, עד שהכתמים הכהים מוסרים. היא
מרכינה את ראשה ושוטפת את שיערה השחור והפרוע. עם האצבעות היא
מנסה לסרק, ולא צולחת.

מתפשטת.

מטביעה את כותנתה הארוכה במים, סוחטת, מעבירה על גבה, על בטנה,
על חזה, על רגליה וידיה. בין לבין, היא מניחה את הכותונת מתחת
למים, סוחטת וחוזרת על הפעולות. משהייתה רזה, יכולה הייתה
להתיישב על הכיור מבלי לנפצו. וכך הייתה מנקה את שבין רגליה.

מבחינתה זה שיא ההיגיינה. יותר מזה - שההוא לא יבקש. ואם כבר
מדברים על ההוא, ידוע שלו זה לא משנה או אכפת. אולי בהתחלה הוא
היה נגעל מעט, אולם עכשיו? חה.

היא הולכת אל התריס הרעוע, דוחפת את הכותונת החוצה, ותולה אותה
במין וריאציה פרימיטיבית להפליא.

הוסת שלה לא סדירה במיוחד, מגיע כרצונו לכמה ימים שיתחשק לו.
הדבר היחיד שמשנה את סדר יומה, הוא הכנסת טמפון כל כמה שעות.
וגם מזה היא שוכחת. נזכרת רק כשמטפטף לה.

לפני כמה רגעים גלתה דמום קל. והיא מבצעת את הטקס כבכול חודש.

כבר ערב.

היא שומעת את עיכול המפתח בדלת הראשית והיא נשכבת על המטה. פעם
היא הייתה נוהגת לעצום עיניה, היום היא מסתכלת.

צעדים, צעדים שבאים והולכים. ואז הם כבר ממש נשארים. היא מביטה
בדלת בדריכות מיובשת, עד שההוא מניח עליה את ידו ודוחף פנימה,
כמעט כפי שהוא נוהג איתה עצמה.

ובאמת, כשחושבים על זה, היא דומה קצת לדלת. דקה, אילמת.

ההוא סוגר אחריו.

מביט מיידית לכיור, מבחין בסימנים המוסכמים ביניהם, מבין שהיא
בזמן גשום. זה לא אומר לו יותר מידי, פרט לכך שעליו לזכור
למשוך לה את החוט. אם אתם שואלים אותה, היא מזמן הפסיקה להבין
איך לכל הרוחות הוא ממשיך להתגרות ממנה.

מצחין מאלכוהול, מגשש אליה בחושך.

כשההוא מנשק אותה היא נתקפת הזיה רגעית שהוא תולש את לשונו
וחונק אותה. אולם אז היא נאלצת לסלק את המחשבה ולנסות לחשוב על
משהו אחר שיגרום לה להתגרות קצת. שהפעם, יכאב פחות. יש שהיא
אפילו מוצאת.

מפילה את מכנסיו כשהיא מרגישה את המכשיר שלו נדלק.

מנשק אותה בצוואר, בקו ישיר דרומה. עד שהיא מרגישה אותו כבר
ממש שם. היא סופרת עד שלוש, והוא תופס את החוט הארור שתמיד
נתקע לו בין השיניים, ומושך. לרגע קצר היא מרגיש את נשימותיו
שם. הוא חוזר אל פניה ובולס אותו בברוטאליות שיכורה. הוא מעביר
את משקלו עליה, בטנו לוחצת על בטנה, והיא נאנקת. מתפתלת.
נרגעת. היא מרגישה את המכשיר שלו נטען בה, כמה שניות ומתחיל
לירות בה קליעים. לעיתים, ניתן לשמוע את הריקושטים.

כשההוא נאנח וגופו הקשה מתרכך, יוצא ממנה. מרים אותה אל הכיור,
מנקה אותה ודוחס לתוכה חתיכה חדשה. הוא הולך.

באפיסת כוחות היא מגיעה אל התריס, שולפת את הכותונת הלחה,
לובשת ועוברת בה צמרמורת קור.

היא מתיישבת על השטיח ודמעת כאב ניצבת בזוית. היא מתקפלת
לתנוחה עוברית, נרעדת, מושכת את שמיכת הצמר אשר מכסה אותה גם
בלילות החמים, משום שתמיד קר לה. כבר כמעט שמונה שנים.

מחר יהיה כואב פחות, היא מסבירה בתוכה, אולי ההוא ישן אצל
אחרת.

היא הגיעה אל ההוא לאחר שבתאונת דרכים מתו שני הוריה. היא
נותרה לבדה, כולה כוויות בדרגה גבוהה. עד לא מזמן לבשה בגדי
לחץ. היא תמיד מעוניינת לחשוב שהוריה מתו מהחבטה, ולא נשרפו
חיים. האמבולנס שלח אותה לטיפול נמרץ, לניתוחים רבים. השתילו
לה עור מכל מקום.

היא הייתה על טריפ, כשההוא מצא אותה.

מאז היא איתו. בדירה שלו. מחכה לו בלילות. היא חייבת לחכות לו
בלילות.

מביטה בתקרה, ופתאום נדמה לה שהחדר קטן מאוד. הארון העמוס תופס
את רובו. היא נגשת ושולחת יד רועדת אל ידית הארון. חריקה גסה
נשמעת. היא פותחת את הדלת האמצעית. לנגד עיניה ראתה מאות, אולי
אלפי, כותנות זהות לשלה. מקופלות. חצי מהן משומשות, וחצי מהן
נקיות להרהיב. ביד רועדת עוד יותר פתחה את הדלת השנייה. לא היו
שם מדפים ולא קופסאות ולא שום דבר משחשבה. הייתה שם רק המגירה.
עליה היה כתוב "עד שתסיימי לקרוא את המשפט הארוך הזה".

חריקה צרה נשמעה.

היא סגרה את הדלתות במהירות כלא פתחה אותן מעולם.

ההוא אמר לה להסתובב ולעצום עיניים. היא קפאה על מקומה, ולא
יכולה הייתה לזוז.

ההוא לא היה צריך לבקש ממנה לספור על עשר. זה במילא לקח רק עד
חמש.

- - -!

בום.

ואולי עוד כמה, ברם היא כבר לא שמעה אותן.

היא נשפכה על הרצפה כמו מרגרינה שזה עתה נפלה לתוך השמן
הרותח.

ההוא פשט ממנה את הכותונת, קיפל אותה מופתית, והניח על ערימת
הכותנות המשומשות. אזי הוציא כותונת נקייה.

את ההיא שנשפכה לו כמו ריבה מיותרת שגלשה מהסופגנייה, דחף אל
מתחת למיטה ואת הכותונת החדשה, הניח על אחת הכריות.

מכיסו ההוא הוציא מפתח קט. שלשל למנעול המגירה. שם ניצבה.

ממחטה קטנה.

נטלה בידו וניגב את הזיעה שהתקשתה במצחו.

"הו", הוא מלמל ארוכות. נאנח. "את עקשנית..."

קיפל את הממחטה, הכניס למגירה ונעל.

באותו היום, החדר היה נקי ומצוחצח, בדיוק כמו לפני כמעט שמונה
שנים.