"מאיפה את?!", הוא נועץ בי מבט משתאה.
"תל אביב..." אני חוזרת באותו טון מתנצל שכבר מצפה לבאות. תמיד
אותו סרט.
"אני שונא תל אביבים."
"היי, אנחנו לא כאלה גרועים... ואתה?"
"חברון", הוא אומר בגאווה. "אני דווקא אוהבת מתנחלים". הוא
מחייך, מוחמא. השיחה מתגלגלת לה. מסיבה נסתרת כלשהי לא חשבתי
על כך שדבר מתגלגל רק אם הוא נמצא במדרון... אנחנו מחליפים
מבטים, מבינים. אותם הפחדים, אותן הסתבכויות, אותה השמחה.
עולמות שונים אבל משהו בנו כל כך דומה. אני חושפת מחשבות
כמוסות שהיו עד אותו הלילה רק ביני לבין אלוקי וגם הוא טוען
ששבר מחסומים ומחיצות בלתי נראים שאף פעם לפני כן לא הצליח
לפרוץ בעדם. אנחנו מכירים רק כמה שעות והקרבה כבר מפחידה.
עיניים חומות גדולות, מזמינות אותי לצלול פנימה אל תוך עולמו
ולגאול אותו מסבל וייסורים אינסופיים. הבדידות. הוא אומר שגם
הוא רוצה להיות חלק ממני, מהתהליכים, מההתלבטויות, הבעיות.
הצמא לחום ולקרבה רק הולך וגובר. העולם הוא כמו מדבר שממה, מלא
בחול ומים טובים, מרווים, אין אפשר למצוא. והנה נווה המדבר
נמצא למולי. ואולי זה רק תעתוע המשחק בי, ברגשותיי? אולי הצמא
הגדול הזה משתלט ללא רצוני גם על מוחי ומחשבותיו, על לבי
ורגשותיו, גורם לדמיונות שווא לעלות ולבלבל אותי שלא אראה את
האמת המרה והחסרה כל כך?
הוא לוקח ענף קטן לידיו. מלטף. נוגע-לא נוגע. מה הולך פה...?
שנינו כל כך חלשים, לא הגיוני שנחזק אחד את ידי השני.
התיאוריות שלי והגבולות שלי מתמוטטים כמו מגדל קלפים רעוע
במיוחד. אנחנו קרובים. מאוד. מדי. אני לא יכולה יותר, מבקשת
שיתרחק. אני מסתכלת אל תוך העיניים שלו, הגדולות האלה,
המתחננות, ורואה את חרב מילותיי פוגעת בו, פוצעת אותו עמוק.
הוא מתרחק. "לא נפגעתי, אין שום דבר שיכול לפגוע בי", הוא זורק
לעברי, מטיח את המילים הכואבות בנפשי. "את סתם מפחדת, כי זה
אמיתי, כי יש פה קרבה שלא תלויה בזמן, אלא באיכות. את מתל אביב
אז זה נראה לך כמו איזה סרט, אבל כל מה שאני אומר, אני אומר
מכאן" לוחש, קולו אף הוא מלטף, נוגע-לא נוגע, ומצביע על לבו
המלא בריק הנקרא חיים, מלא בכל האבידות שאיבד במהלך שנותיו.
אינני מפקפקת באמיתות דבריו, אך אני יודעת שהרגש מסמא את
שנינו. מנסה לעצור לרגע, לצאת מהמערבולת הזו שסחפה אותי פנימה,
עמוק לתוכה, תוך שעות ספורות. הוא מעביר את ידו קרוב כל כך עד
שאני יכולה לחוש את חום גופו. גל של רגש עולה ומציף אותי, מגיע
עד קצות האצבעות. התחושה נעימה לי מאוד. המערבולת רק מתחזקת
ואני נלחמת עוד ועוד. לבסוף מצליחה להוציא ראש לרגע מעל המים
ולפלוט "אתה קרוב מדי, בבקשה, אני מתחננת, תתרחק", למען שנינו,
מוסיפה בלבי. הוא שוב מתרחק. אני דואגת. מחליטה שאין ברירה,
אני חייבת לנטוש את הקרב אחרת שנינו נפסיד בו, נקריב קורבנות
יקרים מדי. "אני מצטערת", אני לוחשת, וקולי, בניגוד לקולו, לא
מלטף, אלא פוצע כמו אשפת חיצים שלמה שנורתה לתוך נפשו המצולקת
ממילא. הוא עוזב את המערכה, שנינו מדממים, החלל שהתמלא לכמה
שעות נפער שוב, כואב יותר מתמיד.
אני בדרך הביתה. לא מפסיקה לחשוב עליו, לדאוג לו, מיוסרת
מהעובדה שפצעתי נפש עדינה וכואבת ממילא, כאילו הייתי צריכה
להוסיף לו כאבים על אלה הקיימים כבר הרבה לפניי, שהותירו אותו
מרוקן מאהבה אמיתית. אני תוהה תוך כמה זמן אני אשכח ממנו,
מהתחושות שהיו לי כשהייתי איתו.
"הזמן לא מרפא, הזמן מדחיק", קולו מהדהד בי.
"הוא לא מרפא, רק מדחיק".