בוקר אחד, חדרה קרן אור דקיקה לעיניו והעירה אותו, נדרשו לו
כמה רגעים להסתגל אליה.
החושך המוחלט ששרר בחדר התמוסס מעט והחל להתגבש לכדור ענקי
וחלקלק שהתקבע בדיוק באמצע החדר והסתיר מחצית מהדלת.
הוא ידע שיש שם דלת, כי עבר בה כבר אלפי פעמים, אבל הפעם-
כשראה מחצית ממנה, עלתה בו תחושה חזקה שהוא רוצה לעבור בה.
ודווקא עכשיו כשרצה, כדור ענקי ושחור הפריע לו.
הוא החל מגלגל את הכדור ימינה, וגם שמאלה, ניסה קדימה וגם
אחורה אבל הכדור היה גדול מידי ובכל כיוון הסתיר מחצית מהדלת.
הוא ניסה לקפוץ מהמיטה מעל לכדור, אבל החליק. הוא ניסה להשתחל
מהצדדים ואפילו מתחת, אך כמעט שנמחץ בין הכדור לריצפה. הוא צעק
וצרח ובכה, אך קולו רק הדהד בחזרה אליו.
לבסוף התיישב בפינת החדר מתנשף, מוצף בתחושה בלתי נסבלת של
רצון.
הוא חש שהוא רוצה פתאום המון. מהכל ומכלוּם,
מכוּלם ומאף אחד.
הוא הודה בפני עצמו, שלעיתים כוּלם מרגישים לו כמו אף
אחד והכל מרגיש קצת כמו כלוּם.
בעולם הביטויים הפרטי שלו, כל המושגים האלו מתערבבים ביחד
והופכים לכדור ענקי וחלקלק, ממש כמו זה שהתקבע לו בדיוק באמצע
החדר.
הוא בהה שעה ארוכה בכדור, עד שלפתע הבחין בפריטים המונחים
בתוכו. הוא נכנס פנימה ובחן אותם. הוא זיהה את מדי הקראטה
שאחיו זרק לאחר שעות מתסכלות של אימון, את נעלי הריצה
מהתחרויות של אמא, הדובון החדש שאבא מעולם לא שיחק בו ואפילו
את היומן שסבתא כתבה במלחמה ופתק עם המספר שקועקע לסבא על היד
במחנה. הוא לא מצא אף פריט שלו.
הוא לבש את מדי הקראטה, נעל את נעלי הריצה, הכניס את היומן
לתיק ושם את הפתק בכיס החולצה. את הדובי השאיר על הריצפה. ויצא
מהדלת.
חושך מוחלט שרר בחוץ, בליבו צבטה תחושה שהכיר אך לא זיהה,
תחושת החמצה על ששוב לא ראה את הדלת כשעבר בה.
קרן אור דקיקה פילסה דרכה בחושך ודיגדגה בעיניו, והוא בתנועה
טבעית שם את משקפי השמש על האף.