היה לי פעם חבר שקראו לו אליהו. מן חבר כזה לא רגיל, לא אחד
שהיה איתך בתיכון או בצבא, אלא אחד שפגשתי ברחוב.
הוא היה עני קבצן ששכב על ספסל עם גרביים מחוררות לגמרי,
שיכולת לראות את הרגל השחורה שלו מציצה.
הקשר שלנו התחיל כשבמקרה עברתי לידו והוא ביקש ממני כמה שקלים,
"כמה שיש לך", כי הוא לא אכל כבר איזה יומיים. העברתי בו מבט
מלא רחמים, והוא נראה לי פתאום כמו איזה ניצול שואה.
החלטתי לעשות מעשה טוב, כי בזמן האחרון התנגהתי כמו מניאק.
לקחתי אותו אלי, נתתי לו להתקלח ולהתלבש, ואפילו הצעתי לו את
הסכין גילוח שלי.
כשהוא יצא הוא נראה כל כך יפה, מסודר ונקי. כאילו יצא מאיזה
מגזין.
נסענו עם האוטו לאיזה בית קפה בסביבה, שתינו קפה, אכלנו, והוא
סיפר לי את סיפור חייו.
"פעם הייתי אדם מצליח. גרתי בוילה, היתי מנכ"ל חברת מחשבים,
היתה לי אישה מדהימה, כוסית מטורפת. הכל היה לי הכל". ראיתי
שהוא התחיל לבכות, אז שמתי לו יד על הכתף ונתתי לו סיגריה.
הוא ינק את הסיגריה כמו תינוק שיונק מהשד של אימו.
"אז מה קרה?" שאלתי את השאלה המתבקשת.
"אשתי נפטרה. האהובה הכי גדולה שלי מתה מסרטן. ישבתי בהתחלה
כמה שבועות בבית, לבד, לא הסכמתי לראות אף אחד. והשבועות הפכו
לחודשים, ובינתים כבר פיטרו אותי. אבל לא היה לי אכפת. רק
רציתי אותה. וככה עברה לה שנה, עד שהתחילו לעקל לי את הבית,
והתחלתי לשכור דירת חדר מעפנה פה בתל אביב. חייתי על חסכונות.
אבל אחרי שנתיים לא נשאר לי כלום. אני אומר לך, באו אלי עובדות
רווחה, וגירשתי אותן. רציתי למות. ניסיתי להתאבד, פעמיים, אבל
אז שכנים שמעו צעקות של כאב מהדירה שלי, והזמינו משטרה. אשפזו
אותי כל הזמן. הביאו לי פסיכולוגים, פסיכיאטרים, מה לא. אבל לא
הסכמתי. אפילו סידרו לי עבודה, אבל לא עזר כלום.
"יום אחד הייתי ברחוב בלילה, ישבתי על ספסל, ובטעות נרדמתי.
קמתי בבוקר כשאיזה אופנוע נסע מהר לידי, וראיתי שאני שוכב על
ספסל באמצע הרחוב. דווקא היה לי סבבה, וגם ככה לא היתה לי
דירה, אז סידרתי לי שמיכה וכרית, וככה נרדמתי כל יום על הספסל.
הייתי חי מיום ליום, ככה". הוא גמר את הסיפור שלו, וינק את
השכטה האחרונה שנשארה לו מהסיגריה.
הסתכלתי עליו בעינים עצובות והחלטתי לקחת אותו לדירה שלנו.
כשהגעתי חברה שלי לא הבינה מי זה. היא אמרה:"שלום" והושיטה יד
ללחוץ לו, הוא ענה:"אליהו" ולחץ את ידה.
היא ניסתה להבין מאיפה אנחנו מכירים, אבל התחמקנו.
אליהו נשאר לישון אצלנו בדירה.
הוא היה החבר הכי טוב שלי.
אפילו סידרנו לו איזו עבודה איפה שרינת, חברה שלי, עובדת.
כשרינת ואני התחתנו, התעקשתי שגם הוא וגם אבא שלי ילוו אותי
לחופה.
וכשרינת ילדה שנינו היינו בחדר לידה.

יום אחרי שהילד שלנו נולד, אליהו נפטר מדום לב. כאילו חיכה
שהילד שלנו יוולד כדי שיוכל למות בשקט.

קראנו לילד שלנו אליהו.

מדהים כמה הם דומים.