זה היה היום הגדול שלה.
בהתחלה היא לא חשבה על זה, לקחה את הכל בקלות. ואז חשבה על
השניה שעשתה אותו דבר, והיא לעומתה, היתה כל כך לחוצה שהקיאה
כל הדרך.
אז היא חשבה שגם בטח היא צריכה להיות לחוצה כמוהה, ושזה דבר
מאוד גדול.
הלב שלה התחיל לדפוק מהר, והיא עשנה בשרשראות, עד שנהייתה לה
בחילה, כמו שאמא שלה הזהירה אותה: "תאכלי משהו",
"אני לא רעבה" ענתה, ממשיכה לבהות בטלויזיה,
"נו בטח שאת לא רעבה. את יושבת לעשן בשרשרת",
"אמא, נו, אני לא רעבה. רק לחשוב על אוכל עושה לי בחילה",
"תהיה לך בחילה מהסיגריות, לא מהאוכל",
"בסדר אמא" אמרה, ממשיכה לראות איך ההם מתנשקים בטלנובלה
ומתוודים על אהבתם הנצחית.
'לעולם אני לא אתאהב שוב' חשבה לעצמה, והמשיכה להלחץ מיומה
הגדול.

אחרי שעה באו משפחה שמאוד אוהבת. היא רצתה שיבואו, כדי שאולי
יעבירו לה את הלחץ, יגידו לה שזה דבר מדהים, שהם כל כך שמחים
שיש לה הזדמנות להיות מאושרת, להצליח.
או אפילו שתשחק עם בת דודתה הקטנה והחכמה שלה שכל כך אוהבת.
אוהבת אותה כי היא מזכירה לה את עצמה, כשהייתה קטנה. ומתייחסת
אליה כמו אחות גדולה ומגוננת, שתלמד אותה להזדיין כשתיהיה קצת
יותר גדולה, ותספר לה שגברים זה עם חרא, ושתמיד אמרה שהיא מתה
להיות לסבית, אבל היא גם שונאת נקבות.
וההיא, התמימה, תגיד: "אני רק בת 14. אנחנו רק בשלב של להוריד
חולצה", והיא תגיד לה: "יופי, ושזה ישאר ככה לפחות עד גיל 16"
מצטטת את המילים של אחותה הגדולה שאמרה לה כשגם היא היתה בת
14, עדיין בשלב של החולצה.
קצת פחדה מלהידמות לאחותה. פחדה ללכת בעקבותיה.
היא פחדה שגם היא תנסע לארץ רחוקה, תשתקע שם כש"אחותה הקטנה"
נמצאת בארץ עם אמא חד הורית ממורמרת ושרוטה, ועם חרא של אבא.
ופוחדת שלא תהיה שם לצידה כשהיא מאבדת את בתוליה בפעם הראשונה,
עם איזה מניאק, ושתגרר לסיגריות ולכל החרא שגם היא עצמה עשתה
בגיל הזה.
אז היא מוצאת לה נישה - לטפל פסיכולוגית באנשים.
היא תמיד אהבה פסיכולוגיה, אבל זה קצת הפריע לה כשחברה שלה
סיפרה לה משהו, והיא ישר דיברה כמו פסיכולוגית, מתוך הרגל.
"די, את נשמעת כמו הפסיכולוגית שלי" אמרה לה החברה
"וזה מפריע לך?"
"את ממשיכה בגישה הזו. איפה הימים שהיינו משתכרות, מזדיינות
באורגיות, ולא מדברות על זה?"
"כנראה שזה עבר" היא ענתה קצת בעצב
"אה הא" אמרה החברה, לקחה שכטה אחרונה, כיבתה את הסיגריה
והלכה...